אזרד נ' בנק דיסקונט לישראל בעמ

החלטה

לפני בקשה לחיוב המשיבה בהפקדת הוצאות הגנת הנתבע.

הבקשה חוסה בצילה של הוראת תקנה 519 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, המורה כדלקמן:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

אחת המטרות העיקריות בהפעלת סעיף 519 היא מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר בית המשפט רואה שסיכויי התביעה קלושים (ראה: ע"א 2877/92 סאלח עבד אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר, פ"ד מז(3) 846 ,עמ' 850-851).

בהקשר לתקנה זו קבע בית המשפט בפסק דינו הנ"ל (שם בעמ' 850-851):

"אין הכוונה להכביד יתר על המידה על מגישי תובענות, ולהגביל את יכולת הגישה לבית המשפט לאותם תובעים אשר אין לאל ידם לספק דרישה כספית זו של בית המשפט בקלות יחסית. על כן מצווה בית המשפט לנהוג בנושא זה במתינות ולהפעיל את שיקול דעתו בדבר אופן הבטחת הוצאות המשפט בסבירות..".

דברים דומים ניתן למצוא ברע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת, פ"ד מד (1) 647, עמ' 650, שם נקבע, בין היתר, כי:

"הכלל הוא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד; טעם לדבר הוא, שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיצטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בית המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה. עם זאת, מסמיכה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, כאשר נוכח לדעת שהנסיבות מצדיקות את הדבר. תקנה 519 אינה מפרטת, כיצד יש להפעיל את שיקול הדעת האמור, אך בפסיקה נתגבשו כמה כללים, שיש בהם, בלי להיות ממצים, כדי להדריך את בית המשפט לגבי השימוש בשיקול דעתו".

מנגד, סעיף 519 (א) מבטא את "הצורך להגן במקרים מסוימים על זכותו של הנתבע כי לא ייצא בחסרון כיס אם תידחה התביעה נגדו" (ראה בעניין זה רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים ואח' . פ"ד נח(5) 865 ,עמ' 868-869).

במקרה דנן, מכלול השיקולים והנסיבות מטים את הכף כנגד חיוב המשיבה בהפקדת ערובה.

בשלב זה אין לומר כי סיכויי התביעה להתקבל הם קלושים ובוודאי שאין לומר כי המדובר הוא בתביעה סרק. התייחסות לטענות המשיבה בתביעתה ניתנה במסגרת החלטה קודמת שניתנה על ידי בעת האחרונה בבקשה שהגיש המבקש לדחיית התביעה על הסף ואין טעם לשוב על הדברים שהובאו שם.

ביחס לטענות שהעלה המבקש לגבי מצבה הכלכלי הקשה של המשיבה – מצב שמנע בעדה עד כה לשלם חיובים שהוטלו עליה במסגרת הליכים משפטיים שהמשיבה היתה צד להם, הרי שאיני סבורה כי די במצב כלכלי קשה כדי להצדיק פגיעה בזכותה של המשיבה לפנות לבית המשפט.

כאמור, נפסק לא אחת כי "שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד" (ראה ברע"א 544/89 אויקל תעשיות הנ"ל).

בנסיבות העניין, הריני דוחה את הבקשה.

אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק החלטתי זו לצדדים.

ניתנה היום, ז' אב תשע"ג, 14 יולי 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: