אזרד נ' בנק דיסקונט לישראל בעמ

החלטה

רקע:

לפני בקשה לדחיית התביעה על הסף.

בין המבקש לבין המשיבה התנהל הליך משפטי, בבית משפט זה (בפני מותב אחר), שתחילתו בהגשת תביעה כספית מטעמו של המבקש כנגד המשיבה.

במסגרת אותו הליך, ניתן ביום 20.6.12 פסק דין המחייב את המשיבה לשלם למבקש את הסך של 55,000 ₪ בציורף הוצאות המשפט בסך 1,200 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 3,800 ₪ (יקרא להלן: "פסק הדין").

פסק הדין הוא העומד במרכז התביעה נשוא תיק זה, כאשר הסעד שלקבלתו עותרת המשיבה בתביעתה, הינו ביטול פסק הדין.

אין זה המקום הנכון לפרט את טענות המשיבה לביטול פסק הדין, עם זאת, יצויין להלן, למען הבהרת התמונה, כי לדידי המשיבה ההסכמה שניתנה על ידה לפני בית המשפט, ערב מועד מתן פסק הדין, ובהסתמך עליה ניתן פסק הדין, ניתנה בטעות נוכח דברים שהוחלפו בין המשיבה לבין בית המשפט (המותב הקודם הנ"ל), קודם למתן ההסכמה, מהם הבינה המשיבה כי היא עלולה לבצע עבירת משמעת ככל שתייצג את עצמה בהליך האמור. על פי הנטען, אלמלא דבריו האמורים של בית המשפט, לו רוחשת המשיבה אמון מלא, המשיבה לא היתה נותנת הסכמתה למתן פסק הדין והיא היתה עומדת על ניהול הגנתה והוכחת הטענות אשר בפיה.

כאמור, במסגרת התביעה שלפני, עותרת המשיבה למתן פסק הדין המורה על ביטול פסק הדין האמור.

מטעמו של המבקש הוגש כתב הגנה כנגד התביעה ולצדו הגיש המבקש את הבקשה שלפני לדחיית התביעה על הסף.

טענות המבקש במסגרת הבקשה לדחיית התביעה על הסף:

על פי הנטען בבקשה האמורה, בשים לב למהות פסק הדין, שניתן אומנם בעקבות הסכמה שהושגה בין בעלי הדין, אך הוא לא אישר הסכם שנערך בינם, הרי שלמעשה תביעת המשיבה בטעות יסודה. ובמה דברים אמורים? לטענת המבקש, פסק הדין ניתן על בסיס הצעת בית המשפט שהתקבלה על ידי הצדדים. הצעות פשרה, כך נטען, מוצעות על ידי בית המשפט השכם וערב וביטול פסקי דין בדיעבד, בהסתמך על טענות סרק דוגמת אלו המוצגות על ידי המשיבה, עלול להביא למצב של חוסר וודאות משפטי לצדדים המועניינים לסלק תביעותיהם בדרך של פשרה.

במקרה דנן, כאמור, לא נכרת חוזה בין בעלי הדין שכן לא נעשתה על ידי מי מבעלי הדין פנייה לבעל הדין שכנגד, בהצעה וממילא לא היה קיבול מצד בעלי הדין האחר להצעה שלא הייתה.

מעבר לאמור, פסק הדין כלל פרט לסכום המוצע, פסיקה לעניין שכ"ט והוצאות משפט שהתבססה על טיעונים שהעלו בעלי הדין. בנסיבות העניין, פסק הדין הוא בגדר החלטה עצמאית של בית המשפט המבוססת על הסכמת הצדדים להתדיין ולקבל את החלטת בית המשפט, בהתאם למתווה שהוצע על ידי בית המשפט. אין עסקינן, בדיני החוזים והמסגרת הנורמטיבית שבה הלכה המשיבה אינה מתאימה.

טענות המשיבה בתגובתה לבקשה:

המשיבה, בתגובתה לבקשה התנגדה לה ועתרה לדחייתה.

לטענת המשיבה, המסגרת הנורמטיבית המסדירה דחיית תביעה על הסף הינה הוראת סעיף 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן אף: "התקנות"), המסמיכה את בית המשפט לדחות תביעה על הסף בשל אחד הנימוקים המפורטים בלשון התקנה האמורה. המקרה דנן אינו נמנה על אחד הנימוקים האמורים וככזה אינו מצדיק דחיית התביעה על הסף.

בקשה לסילוק תביעה על הסף, הינה ככל בקשה בכתב אחרת וישנו מקום לכך שזו תיתמך בתצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לה. במקרה דנן המבקש לא צירף לבקשה שהוגשה מטעמו כל תצהיר.

במקרה דנן, פסק הדין ניתן בהסכמת הצדדים כפי שעולה מן הנוסח שלו, ובהתאם ניתן היה להגיש תביעה עצמאית לביטולו כפי שנעשה על ידי המשיבה.

בנוסף, השלב המתאים לסילוק תביעה על הסף הינו קדם המשפט ואף בשלב זה על בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו לסלק תביעה על הסף במשורה ובזהירות יתרה.

תשובת המבקש לתגובה: