אזראן נ' גליכר ואח'

פסק דין

ביום 23.10.09 התובע נסע ברכבו מכיוון הדר לכיוון נווה שאנן בכביש שבו שלושה נתיבי נסיעה, כאשר שניים מהם מובילים לכיוון נווה שאנן, בעוד שהנתיב השלישי, השמאלי ביותר, מיועד אך ורק לתחבורה ציבורית לצורך פניית פרסה.

לטענת התובע, הוא נסע בנתיב האמצעי, בעוד שרכבה של הנתבעת 1, נסע בנתיב השמאלי המיועד לתחבורה ציבורית כאמור לעיל. התובע טוען, כי רכבה של הנתבעת 1 סטה באופן פתאומי ממסלול נסיעתו ופגע ברכבו.

התובע צירף לכתב תביעתו חוות דעת שמאי, לפיה, הוערכו נזקי רכבו בסך של 3,169 ₪ (2,703 ₪ עבור תיקון הנזקים, וסך של 466 ₪ עבור שכר טרחת השמאי). סכום זה הינו נכון ליום 30.12.09.

בנוסף לסכום הנ"ל, התובע ביקש לחייב את הנתבעות לשלם לו סך של 500 ₪ עבור אובדן זמן, נסיעות, עוגמת נפש וטרחה.

הנתבעות לא הגישו כתב הגנה מטעמן. הנתבעת 2, מבטחת רכבה של הנתבעת 1 על פי פוליסת ביטוח מקיף לרכב, אף לא התייצבה לדיון שהתקיים ביום 17.6.10 אליו הוזמנה כדין.

ביום הדיון הופיעה הנתבעת 1. בפתח הדיון היא הודיעה כי על פי שיחה עם הנתבעת 2, הובטח לה כי יוגש כתב הגנה מטעם שתי הנתבעות. כאמור, כתב ההגנה לא הוגש. הנתבעת 1 הודיעה עוד, כי בנה נסע איתה ביום התאונה ובכוונתה לזמנו כעד מטעמה. הוא לא התייצב לדיון כי הוא תלמיד בבית הספר.

מאחר והדיון היה קבוע לישיבת הוכחות, ונוכח מסירת כתב התביעה וההזמנה לדין לנתבעת 2, הוריתי על קיום הדיון ושמיעת הצדדים ואפשרתי לנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") להעלות את טענות הגנתה במסגרת הדיון.

הנתבעת טענה, כי באותו יום היא נסעה לכיוון הגרנד קניון עם בנה, בן 16.5 שנים, שישב לידה בצד ימין. היא נסעה במסלול שלה בכיוון לגרנד קניון ולא במסלול אוטובוס, ובאופן פתאומי היא הרגישה חבטה ברכבה. התובע חלף ונעצר באמצע הכביש, לקח את בתו הקטנה בידיים שלו והחל לצרוח על הנתבעת שרעדה מפחד. הנתבעת טענה כי היא נסעה במסלול האמצעי ולא ראתה את התובע. התובע בא מאחור, סטה מהמסלול שלו למסלול נסיעתה של הנתבעת ופגע ברכבה בגלגל הקדמי ימני.

הנתבעת לא ידעה להסביר כיצד התובע שבא מאחור פגע ברכבה בגלגל הקדמי ימני. הנתבעת לא זכרה איך קרתה התאונה. הנתבעת לא ידעה היכן נפגע רכבו של התובע. הנתבעת הייתה נסערת ולא ידעה מה קרה.

התובע סיפר גרסה עקבית שלא נסתרה על ידי הנתבעת. התובע יצר עלי רושם אמין ומהימן. לא זו אף זו: מיקום הנזקים שנגרמו לרכבים, תומך בגרסתו של התובע. רכבה של הנתבעת ניזוק בצד הקדמי ימני ורכבו של התובע ניזוק בחלקו האחורי שמאלי. אם התובע בא מאחור וסטה למסלול נסיעתה של הנתבעת, אזי הפגיעה ברכבה של הנתבעת הייתה אמורה להיות בחלקו האחורי, והפגיעה ברכבו של התובע, הייתה אמורה להיות בחלקו הקדמי. כאמור, הנתבעת לא ידעה ליתן הסבר כלשהו בהקשר זה וטענה כי אינה זוכרת איך קרתה התאונה.

התובע ציין, כי משראתה הנתבעת שהמסלול מיועד לאוטובוסים, היא ניסתה לחזור חזרה לנתיב האמצעי בו נסע התובע ופגעה ברכבו. לאחר מכן, הנתבעת יצאה מהרכב והבן שלה אמר " לא ידענו שיש פרסה מה רצית שנעשה?".

הנתבעת לא זימנה את בנה להעיד, והדבר פועל לרעתה.

התובע הוסיף וטען, כי לאחר שהתקשר לנתבעת (מספר שעות לאחר התאונה) על מנת לקבל את פרטי הביטוח שלא נמסרו לו במקום משמסרה לו הנתבעת כי אלה אינם בידה, הנתבעת שינתה את גרסתה וטענה כי התובע סטה למסלול נסיעתה.

על פי התרשמותי הישירה משני הצדדים שהעידו בפניי, דומה כי גרסתו של התובע סבירה יותר והתאונה ארעה בשל אשמה הבלעדי של הנתבעת שניסתה לעבור למסלול האמצעי לאחר שראתה כי המסלול בו נסעה מיועד לתחבורה ציבורית ופגעה ברכבו של התובע.

הנזקים שנגרמו לרכבו של התובע לא נסתרו על ידי הנתבעות.

לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת את הנתבעות ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 3,169 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 20.12.99 ועד היום, ובצירוף סך של 250 ₪ בגין הוצאות משפט.

הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

הצדדים זכאים להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה, תוך 15 יום.

ניתן היום, י' תמוז תש"ע, 22 יוני 2010, בהעדר הצדדים.