אזנקוט נ' המוסד לביטוח לאומי סניף באר שבע

פסק דין

1.בפנינו תביעה שעניינה החלטת הנתבע מיום 8.9.09 בנוגע להפסקת תהליך השיקום המקצועי של התובע בטענה כי אינו עומד בתנאי הזכאות שבסעיף 203 (4) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק").

2.התובע יליד 1966, בן למשפחה מרובת ילדים. התובע מתגורר עם אימו המבוגרת בביתה, ומתקיים מקצבאות. התובע סובל מהתפרצויות אלימות, ואף נאסר מספר פעמים בעקבות תקריות אלימות.

3.ביום 22.7.08 הגיש התובע לנתבע תביעה לקצבת נכות כללית בגין בעיות נפשיות ותפקודיות (נ/8). בעקבות תביעה זו זומן התובע לוועדה רפואית ביום 12.8.08 (נ/6). הוועדה הרפואית קבעה לתובע 30% נכות בגין הפרעת אישיות ובעיות הסתגלות. במהלך הדיון בוועדה התפרץ התובע על הרופא, ופונה מהמקום על ידי מאבטח. נוכח התנהגות התובע, הרופא שישב בוועדה דיווח על אירוע חריג (נ/9).

4.התובע פנה לוועדה רפואית לעררים שדנה בעניינו ביום 2.11.08. ועדת הערר הותירה על כנה את החלטת הועדה הרפואית מדרג ראשון עת שבה וקבעה לתובע 30% נכות בגין הפרעת אישיות ובעיות הסתגלות (נ/7). גם במהלך הדיון בועדת הערר התפרץ התובע על הרופא ואף היכה אותו עד שנעצר ופונה על ידי מאבטח. הרופא בועדת הערר דיווח על אירוע חריג (נ/10).

5.ביום 1.2.09 פנה התובע לאגף השיקום של הנתבע, בבקשה לאשר לו שיקום מקצועי, שיאפשר לו להשתלב במעגל העבודה (נ/1).

6.לתובע אושר להשתתף בקורס צילום במכללת אתגר. עוד אושר לתובע מענק לרכישת מצלמה דיגיטלית ועדשות להחלפה, בסך 3,500 ₪ (נ/12).

7.בשל התנהגותו האלימה של התובע ביקשה מכללת אתגר להפסיק את השתתפותו בקורס. לאור זאת הודיע הנתבע על הפסקת השיקום של התובע, ומכאן תביעתו.

8.התובע טוען כי הוא עומד בכל התנאים הקבועים בחוק לצורך זכאות לשיקום, וכי הפסקת השיקום על ידי הנתבע נעשתה בניגוד לדין. מכאן, טוען התובע כי הוא זכאי להמשך תוכנית השיקום. בנוסף, טען התובע כי יש למנות גורם חיצוני שאינו קשור לנתבע, שיכריע בעניין שיקומו.

9.לטענת הנתבע תוכנית השיקום של התובע הופסקה מאחר והוא אינו ניתן לשיקום מקצועי. לטענת הנתבע התנהלותו האלימה של התובע אינה מאפשרת השתלבותו במסגרת שיקומית, ועל כן בדין הופסק השיקום.

הכרעה

10.סעיף 203 לחוק קובע את תנאי הזכאות לשיקום מקצועי, וזו לשונו:

"מבוטח שאירע לו ליקוי בהיותו תושב ישראל או בהיותו תושב ארץ-ישראל לפני ו' באייר תש"ח (15 במאי 1948), או מבוטח שבהגיעו לגיל 18 היה תושב ישראל ונכה או שנגרם לו ליקוי בהיותו עובד קטין, זכאי לשיקום מקצועי אם נתמלאו בו אלה:

(1)נקבעו לו עקב הליקוי לפחות 20% נכות בהתאם למבחני נכות מכוח סעיף 118;

(2)אין הוא מסוגל עוד, עקב ליקויו, לעסוק בעבודתו הקודמת או בעבודה מתאימה אחרת;

(3)הוא זקוק להכשרה מקצועית שתאפשר לו לחזור לעבודתו הקודמת או להשתלב בעבודה התואמת את כישוריו לאחר אירוע הליקוי;

(4)הוא ניתן לשיקום מקצועי; כללים ומבחנים לענין זה יקבע השר באישור ועדת העבודה והרווחה" (ההדגשה אינה במקור – א.ס.).

11.תקנה 7 לתקנות הביטוח הלאומי (שיקום מקצועי) תשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות"), קובעת כך:

"נוכח פקיד השיקום כי ההתקדמות בשיקומו המקצועי של הנפגע אינה מניחה את הדעת מפאת אי-התאמתו או אי-יכולתו או מפאת אי-התאמת המקום בו ניתן השיקום, רשאי הוא לשנות את התכנית, לקבוע תכנית חדשה או להפסיק את השיקום."

12.מכאן, כי קיימות נסיבות בהן פקיד השיקום רשאי להחליט על הפסקת השיקום. על פי התקנות נסיבות אלו הן אי התאמה או אי יכולת של המשתקם לעמוד בתוכנית השיקום. נבחן כעת האם זהו המצב בעניינו של התובע.