אזולאי נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפני ערעור על גזר הדין של בית משפט לתעבורה בחיפה, שניתן ביום 1.1.12, ע"י השופט ש. בנג'ו, בתיק 12487-11-11.

המערערת הובאה לדין בגין עבירה של אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים חציית הכביש בבטחה. עבירה לפי תקנה 67 (א) לתקנות התעבורה התשכ"א – 1961 (להלן: "התקנות"), עבירה של נהיגה רשלנית לפי סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה"), ביחד עם סעיף 38 (2) לפקודה וכן עבירה של התנהגות שגרמה חבלה לגוף לפי תקנה 21 (ב) (2) לתקנות.

בכתב האישום נטען כי המערערת נהגה ביום 22.7.11 ברכב פרטי ברחוב חניתה שבחיפה לכוון כללי לרח' יד לבנים והגיעה בסמוך לבית מס' 28. באותה העת חצה את הכביש במעבר חציה הולך רגל מימין לשמאל לכוון נסיעת המערערת והספיק לחצות כ-2.8 מ' ממעבר החציה. המערערת לא נהגה בזהירות, פגעה בהולך הרגל מבלי להבחין בו והפילה אותו לכביש. כתוצאה מהתאונה נחבל הולך הרגל בגופו ונזקק לטפול רפואי.

המערערת הודתה בעובדות כתב האישום, הורשעה ע"ס הודאתה ובית משפט לתעבורה גזר את דינה לאחר ששמע את הטעונים לעונש תוך שהוא מטיל עליה את העונשים הבאים:

1,500 ₪ קנס שישולם ב-3 תשלומים, 3 חודשי פסילה בפועל ו-3 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים. כמו כן הורה למערערת לחתום על התחייבות ע"ס 3,000 ₪ להימנע מביצוע עבירה למשך 3 שנים.

הערעור מופנה כנגד חמרת העונש ובעיקר עונש הפסילה בפועל.

המערערת טוענת כי בית משפט לתעבורה החמיר יתר על המידה איתה ולא נתן ביטוי בקביעת העונש להודאתה בעבירה, לחסכון הזמן השיפוטי, לעובדה שהיא נוהגת מאז 1961 ונרשמו לחובתה רק 5 עבירות שבחלקן עבירות טכניות.

עוד ציינה כי העבירות בוצעו בשנת 89, 96, 2006 ו-2010. כך שבהתחשב בתקופת הנהיגה, עברה קל ואינו מכביד כלל ועיקר.

המשיבה סבורה כי יש לדחות את הערעור.

המדובר בעונש המינימום שקבוע בחוק לצד העבירה בה הורשעה המערערת וכי סטיה מעונש זה דורשת קיומן של נסיבות מיוחדות שהמערערת לא יכלה להצביע על קיומן.

לדעת המשיבה אין להתערב בעונש שנקבע ע"י בית משפט לתעבורה.

לאחר שעיינתי בגזר הדין, בכתב האישום בהרשעותיה של המערערת, בהודעת הערעור ושמעתי את טענות הצדדים אני מחליט לדחות את הערעור.

המדובר בנאשמת ילידת 1940 נוהגת משנת 1961, דהיינו מעל 50 שנות נהיגה ולחובתה נרשמו רק 5 עבירות שבחלקן עבירות קלות. המערערת הינה גמלאית של משרד החינוך, סבתא המסייעת לנכדיה, בין היתר, בהסעתם לבתי הספר. עוד יש לציין כי זוהי העבירה הראשונה שבה המערערת היתה מעורבת בתאונה שבה נפגע אדם וכי רוב העבירות שבעברה הינן עבירות קלות וטכניות.

אומנם ניתן להתרשם כי בפנינו נהגת שעברה קל מאוד ביחס לשנות נהיגתה, אך אזכיר כי בענייננו, המערערת הורשעה, בין היתר, בעבירה של נהיגה רשלנית שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם, עבירה שלצידה קבע המחוקק, בסעיף 38 לפקודה, עונש פסילה מינימלי של שלושה חודשים, שהוא הסף התחתון ואשר סטייה ממנו לקולא, תעשה רק בנסיבות מיוחדות שיירשמו – ראו לעניין זה פסק דין שנתתי בעפ"ת (חיפה) 748-08-10 בוארון אביב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 1.9.10).

בית המשפט העליון קבע לא אחת כי למען שינויה של תרבות הנהיגה בחברה וחיזוק ההרתעה, יש לנקוט ענישה מחמירה, וכמרכיב חשוב בה, הוא העמידה הדווקנית על עונש המינימום - (ראו רע"פ 5297/07 קנטורוביץ' נ' מ"י (ניתנה ביום 9.9.07).

קיומן של נסיבות רגילות כגון, עבר תעבורתי לא מכביד ו/או נאשם המסיע את נכדיו לבית ספר, כמו המערערת שבפנינו, לא הוכר על ידי בתי המשפט כמצדיק סטייה לקולא מעונש פסילת המינימום.

כמובן שאין להתעלם מההלכה הקובעת כי ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהטילה הערכאה הדיונית, אלא במקרים יוצאי דופן וחריגים שבהם הוטל עונש החורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת במחוזותינו- לעניין זה, ראו ע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.10); ע"פ 8704/08 הייב נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 23.4.09) והפסיקה שהובאה שם וראו גם פסק הדין שניתן בעפ"ת 23021-07-09 מדינת ישראל נ' חאדר אסוואד (ניתן ביום 24.11.09), ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 29/1/09), ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 4/3/09) וע"פ 7439/08 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 4/3/09),

אשר על כן וחרף נסיבותיה של המערערת אני דוחה את הערעור.

צו עיכוב ביצוע העונש יבוטל. המערערת תפקיד את רשיונה לאלתר ותשלם את הקנס בהתאם להחלטת בית משפט לתעבורה כאשר התשלום הראשון יהיה ביום 1.4.12 ובכל 1 לכל חודש שלאחריו.