אזולאי נ' בוקר

החלטה

בקשה להכרה בחסינות המבקש מס' , ראש המועצה המקומית מטולה (להלן: המבקש), כעובד ציבור.

התביעה

1.ביום 23.1.2012 הגיש המשיב תביעה נגד המבקש על פי חוק איסור לשון הרע התשכ"ה – 1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע).

2.לטענת המשיב, בישיבת המבקשת מס' 2 (להלן: המועצה) שהתקיימה ביום 29.8.2011, גרם המבקש להדחתו מחברותו בוועדת ערר על קביעת ארנונה כללית, שהוקמה לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו – 1976 (להלן: וועדת הערר). ההחלטה להדחת המשיב התקבלה לאחר שהמבקש, שכאמור הינו ראש המועצה, העליל עליו כי הוא מדליף מידע פנימי. המבקש פרסם לשון הרע על המשיב, הן בכתב (על ידי רישום בפרוטוקול הישיבה, שהתפרסם ברבים באמצעות האינטרנט, כי "מוצע כי אריק גולדברג יחליף את דוד אזולאי מאחר והתברר כי מידע פנימי המחייב שמירה על צנעת הפרט – מודלף מן הוועדות") והן בהתבטאותו בעל פה במהלך הישיבה, בה הדביק למשיב תווית של מדליף, במטרה להדיחו מחברותו בוועדת הערר ולמנוע ממנו להיבחר בעתיד לכל כהונה ציבורית או עיסקית. המשיב עתר לפיצוי בסך 75,000 ₪ ללא צורך בהוכחת נזק, ולתיקון או הכחשה של דבר לשון הרע באמצעות תיקון רישום של פרוטוקול המועצה מיום 29.8.2011.

הבקשה

3.לאחר שהוגשה נגדו התביעה הגיש המבקש בקשה על פי סעיף 7ג(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), לקבוע כי מתקיימים לגביו תנאי החסינות לפי סעיף 7א לפקודה לגבי המעשים המיוחסים לו בכתב התביעה, ולהכניס "בנעליו" את המועצה. במסגרת בקשתו, עתר המבקש אף להורות למשיב להודיע על תביעתו ליועץ המשפטי של המועצה, כמצוות תקנה 2 לתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור) תשס"ו – 2006 (להלן: התקנות), לצרף את המועצה כצד לבקשה ולהורות ליועץ המשפטי שלה להגיש את עמדתו לגבי הבקשה.

ביום 21.1.2013 הודיעה המועצה לבית המשפט כי היא מצטרפת לבקשת המבקש, וביקשה להצטרף כבעלת דין בתיק העיקרי "על מנת שתוכל להגיש מטעמה את תגובתה לבקשה". על אף שכבר בהחלטתי ביום 6.12.2012 הוריתי על צירוף המועצה כצד לבקשה, נעתרתי ביום 23.1.2013 לבקשתה לצרפה כבעלת דין בתיק העיקרי. אף שבבקשת המבקש נקבעה המועצה כמשיבה, הרי לאור הצטרפותה המאוחרת לבקשת המבקש, הנני רואה אותה כמבקשת מס' 2.

4.בבקשת המבקש הועלו הטענות הבאות: הדברים שנאמרו בישיבת המועצה נאמרו במסגרת ביצוע תפקידו של המבקש כעובד ציבור, בשמה ומטעמה של המועצה, ולא במסגרת ענייניו הפרטיים; התבטאות רשמית של ראש מועצה, הנאמרת במהלך ישיבת מועצה ואף נרשמת בפרוטוקול, הינה מעשה תוך כדי מילוי תפקיד שלטוני; מתוקף תפקידו חייב היה המבקש להעלות את ההצעה להחליף את המשיב כחבר וועדת ערר, מאחר והתברר כי המשיב כתב והפיץ מכתב, שכלל רסיסי מידע פנימי חסוי ורגיש, שהיה בידיעת וועדה סטטוטורית במועצה, אשר המשיב איננו נמנה על חבריה; בפרסום נשוא כתב התביעה לא הייתה למבקש כוונה להזיק למשיב; התבטאות המבקש בישיבת המועצה לא חרגה מהסביר, והייתה בגדר של נימוק לצורך להחליף את המשיב כחבר בוועדת הערר; לא הונחה על ידי המשיב תשתית לביסוס החריג לחסינות עובד ציבור, הנזכר בסיפא של סעיף 7א לפקודה; המשיב לא פעל כמצוות תקנות 2(ב) ו-3 לתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור) תשס"ו – 2006 (להלן: תקנות הנזיקין) ובכך מנע מהמועצה לפעול על פי סעיף 7ג(א) לפקודה ועל פי תקנה 9 לתקנות.

5.לתמיכה בטענותיו הפנה המבקש לפסיקת בתי המשפט המפורטת להלן:

*ת"א (שלום חי') 23970-07-11 יהב נ' בורובסקי (פורסם בנבו, 9.3.2012), לביסוס טענותיו כי בית משפט לא יטה להעביר תחת שבט ביקורתו את תוכן הדברים שנאמרו, אלא יבחן את המסגרת בה הם נאמרו, וכי על המשיב רובצת החובה להוכיח כי מתקיים החריג לחסינות;

*ת"א (שלום נצ') 10202-07-10 גורדון נ' פחימה (פורסם בנבו, 29.11.2010), לביסוס טענתו בדבר חובת המשיב להצביע על בסיס ראייתי לקיום החריג האמור;

*בר"ע (מחוזי ת"א) 1934/07 מדינת ישראל נ' מרדכי ספוז'ניקוב (פורסם בנבו, 17.12.2007), ות.א. (שלום רשל"צ) לוי נ' זיילר (פורסם בנבו, 24.102007), באשר למטרת הענקת החסינות הסטטוטורית.

תשובת המשיב

6.המשיב התנגד לבקשה, וטען כי יש לדחותה מטעמים דיוניים ועניניים. כטעם דיוני ציין המשיב כי הבקשה הוגשה מבלי שצורף לה אישור היועץ המשפטי של המועצה, כמצוות תקנה 8 לתקנות, ולפיכך דינה להידחות על הסף.

לדעת המשיב, חובת ההודעה של תובע על הגשת תביעתו ליועץ המשפטי של הרשות הציבורית, כמצוות תקנה 2(ב) לתקנות, איננה הולמת את המקרה הנוכחי, לאור מעורבותו של היועץ המשפטי של המועצה בכל פרשת התביעה, היכרותו את פרטיה ותוכן מכתב התשובה ששיגר אל בא כוח המשיב ביום 22.11.2011, בו דחה את טענותיו כלפי המבקש, תוך ציון כי המשיב מוזמן להביא את התנהלות המבקש להכרעה שיפוטית. עוד ציין המשיב, כי מתגובות המבקש והמועצה, כפי שפורסמו בתקשורת המקומית, עולה ברורות כי דבר הגשת התביעה ידוע למועצה. לפיכך, עמידת המבקש על הדרישה שבתקנה 2(2) לתקנות מצביעה על חוסר תום לב והיתממות, בניגוד לחובת תום הלב המוגברת המוטלת על מי שעומד בראש הרשות המקומית.

7.לטענת המשיב, מטעמים של תקנת הציבור אין להסכין עם מצב בו הרשות המקומית תכנס "בנעליו" של המשיב, והפיצוי הכספי שייפסק לטובת המשיב יגולגל על הקופה הציבורית, ולא על המבקש עצמו (המבוטח בפוליסת נושאי משרה).

8.כן נטען כי אין להעניק למבקש את החסינות הדיונית הקיימת בסעיף 7א לפקודה, מאחר ומעשה המבקש לא נעשה "תוך כדי מילוי תפקידו", ועשייתו נועדה למטרות אישיות, תוך חריגה מסמכות, הטעייה, שימוש לרעה במועצה, ומתוך כוונת זדון ועצימת עיניים.

9. לתמיכה בטענותיו הפנה המשיב למקורות המשפטיים המפורטים להלן:

*דברי ההסבר בהצעת חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10) (אחריות עובדי הציבור) התשס"ג – 2002, ה"ח הממשלה 6, בעמ' 134, ות"א (שלום ת"א) 36001/07 עיריית גבעתיים נ' עזבון המנוח אסף זילכה ז"ל (פורסם בנבו, 27.1.2008), לביסוס הטענה בדבר החובה של רשות ציבורית לצרף לבקשה את אישור היועץ המשפטי של המועצה;