אזואלי רחמה נ' חברת בטוח שירביט ואח'

פסק דין

תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 [להלן – "חוק הפיצויים"].

המחלוקת על החבות וביתר מיקוד – האם קיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ירידת התובעת מרכבה לבין מעידתה שאם לא – אין מדובר בתאונת דרכים לפי חוק הפיצויים ואין חבות של הנתבעת לפצות את התובעת על נזקיה. כמו כן קיימת מחלוקת בשאלת הנזק.

הוסכם כי בית המשפט יעיין לצורך שאלת הנזק בתחשיבי הנזק שהוגשו בזמנו לתיק בית המשפט וב"כ הצדדים יטענו לנזק בתמציתיות.

רקע

התובעת ילידת 1.1.1940 , נכת פוליו בשיעור 50% ברגלה השמאלית ומקבלת קצבת ניידות מהמל"ל.

ביום 25.2.04 נהגה התובעת ברכבה ועצרה, אך לא סיימה את נסיעתה, על מנת להמתין לגיסתה. בעודה ישובה ברכבה פגע בו מאחור רכב נהוג על ידי נהגת אחרת, יהודית דיין ומעצמת ההתנגשות, היא טולטלה. בסיכומיו היום הסכים ב"כ התובעת כי אירוע זה כשלעצמו הוא לכאורה "תאונת דרכים" על פי חוק הפיצויים. בכך לא הסתיים האירוע שכן התובעת יצאה לבדוק מה קרה לרכבה ובעודה עושה כן נפלה ונחתה על אחוריה וגבה [ס. 3 לתצהירה וחקירתה היום, עמ' 2 ש' 10].

התובעת סבלה מכאבים אך פנתה לחדר מיון רק למחרת כשלא חלפו כאביה. בחדר המיון בבי"ח שיבא אובחנה צליפת שוט. התובעת טופלה בהמשך בפיזיותראפיה.

מומחה בית המשפט בתחום האורטופדי, ד"ר דרור נכות אורטופדית בדק את התובעת ואת החומר הרפואי שהומצא לו. אין חולק כי התובעת סבלה גם עובר לתאונה מכאבי גב ומבריחת סידן וכן נגלו אצלה כבר בעבר שינויים ניווניים קשים בגפיים עליונות ושינויים ניווניים בעמוד השדרה הצווארי. כל זאת קבע ד"ר דרור והדברים מקובלים על הכל.

יחד עם זאת קבע ד"ר דרור כי בתאונה נגרם נזק נפרד ומובחן, חבלות צוואר, גב תחתון ושבר דחיסה של גוף החוליה T12. ועוד קבע כי על אף הטיפולים, נותרה התובעת עם תלונות כעל כאבי גב תחתון לאחר ישיבה ועמידה העולה על חצי שעה, הנתמכות בממצאים אובייקטיבים. על כן העמיד את נכותה הצמיתה בתחומו על 10% לפי סעיף 37 [8] [ב] לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] תשט"ז – 1956. ד"ר דרור לא זומן לחקירה על חוות דעתו ולמעשה מסכימים הצדדים עם קביעותיו. קביעות ד"ר דרור מקובלות אף על בית המשפט.

דיון בשאלת החבות

6. סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר תאונת דרכים כמאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה ובהמשך, כולל הוא ירידה מרכב כאחת מדרכי השימוש [ ע"א 8548/96, פדידה נ' סהר חב' לביטוח בע"מ, פד"י נא [3] 825]. אין חולק, כי לתובעת נגרם נזק גוף בעת ירידתה מרכבה ואין חולק כי רכבה הוא רכב מנועי. המחלוקת מצומצמת לשאלת הקשר הסיבתי בין הירידה של התובעת מרכבה לבין הנפילה. הנתבעת נסמכת על דברי התובעת לפיהם נפלה כאשר במהלך יציאתה מהרכב נתקעה רגלה "במשהו" [עמ' 2 ש' 12 ואילך]. דברים דומים אף מסרה התובעת לד"ר דרור בעת בדיקתה. לאור זאת טוענת הנתבעת כי הרכב שימש זירה בלבד ופגיעת התובעת התרחשה ללא קשר סיבתי לשימוש בו.

7. אך התובעת לא העידה פוזיטיבית כי נפלה על מכשול בכביש ואף הוסיפה "היתה לי סחרחורת ונפלתי. לא יודעת מה קרה כשנפלתי ....למה נופלים? כנראה נתקלתי במשהו ..." [עמ' 2]. התובעת אף הצהירה [ולא נחקרה] כי חשה מסוחררת טרם הנפילה כתוצאה מההתנגשות עם רכבה של גב' דיין. אמנם התובעת העידה עדות יחידה של בעל דין אך עדותה עשתה עלי רושם טוב וכלל נסיבות העניין, כמו פגיעת רכב גב' דיין, יציאת התובעת בתכוף מרכבה ועצם הפגיעה של התובעת מתיישבות היטב עם קביעה כי התובעת מעדה בין היתר עקב סחרחורת שנגרמה לה בעת ה"שימוש" הקודם, קרי, באירוע התאונתי בין רכבה לרכב גב' דיין. לא ניתן לצפות מהתובעת כיום לשחזר מה היה הגורם הישיר לנפילתה. כן ניתן לקבוע וכך אני עושה, כי התובעת החלה לרדת מרכבה כשהיא מסוחררת והדבר היה גורם, ייתכן בין גורמים נוספים, לנפילתה. נמצא אם כן קשר סיבתי עובדתי בבחינת "גורם בלעדיו אין" בין הירידה מהרכב לבין הנפילה.

8. מקובל, על פי ההלכה הפסוקה, לבחון בנוסף ובמצטבר לקשר סיבתי עובדתי, אף את הקשר הסיבתי המשפטי. לבדיקת קשר סיבתי משפטי נהוג להפעיל את מבחן ה"גורם הממשי". מבחן אחרון זה מתמלא תוכן על-פי מבחן הסיכון. על-פי מבחן הסיכון, השימוש בכלי רכב הוא גורם ממשי לנזק הגוף אם הנזק הוא בתחום הסיכון שהשימוש (העיקרי והמשני) ברכב יוצר, ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי. לא תהליך הגרימה כפי שהתרחש הלכה למעשה על כל חוליותיו ופרטיו חייב להיות במתחם הסיכון, אלא די בכך אם תהליך גרימה הדומה לו בקווים כלליים הוא במתחם הסיכון, לתוכו ניתן לשלב מבחן השכל הישר. על-מנת שנזק ייגרם עקב שימוש ברכב מנועי נדרש כי נקודת המגע בין השימוש לסיכון לא תסתכם ב"הזדמנות" בלבד. קשר סיבתי יישלל מקום שבו ההתנהגות תורמת לאירוע גורם הנזק רק במונחים של הימצאות הניזוק ברכב מבחינת הזמן והמקום, אך לא משום בחינה רלוונטית אחרת לעניין שימוש ברכב. מבחן הסיכון מתוחם על-ידי מבחן השכל הישר הדורש כי השימוש ברכב מנועי אכן תרם תרומה רלוונטית ממשית כלשהי (מעבר לקשר הסיבתי-עובדתי) להתרחשות הנזק. מבחן השכל הישר אינו בא להמיר את מבחן הסיכון, אלא להגמישו ולהתאימו למקרי גבול קשים [דנ"א 4015/99, רותם חב' לביטוח בע"מ נ' מזאוי, פד"י נז [3] 145, 151, 160 – 162 וע"א 6000/93, עזבון קוואסמה נ' רגיבי, פד"י נ [3] 661, 671 ].

9. אני סבורה שניתן לחלץ משילוב המבחנים נוסחה, אמנם פשטנית במעט, ולפיה ככלל, יש לבחון האם שימש הרכב זירה בלבד לאירוע הנזיקי [שאז נשלל הקשר הסיבתי] או שמא תרם להתרחשותו, באמצעות התממשות סיכון המצוי במתחם הסיכונים.

10. המיוחד במקרה שלפני הוא שהיו שני שימושים ברכב: האחד, הישיבה בתוכו בעת עצירה זמנית ובעת הפגיעה מרכב גב' דיין. השני, הירידה מהרכב על מנת לבחון את נזקי השימוש הראשון. בהינתן סחרחורת שנגרמה כתוצאה מהשימוש הראשון ופעלה את פעולתה מיד בסמיכות זמנים ובמהלך השימוש השני , לא ניתן לטעון ברצינות כי הרכב שימש זירה בלבד. נמצא אם כך כי קיים קשר סיבתי משפטי משמעותי בין השימושים ברכב ובפרט בין הירידה ממנו, לבין הנזק כפי שנגרם. התאונה לאור זאת, התאונה הנה "תאונת דרכים" וקמה חבות של הנתבעת לפצות את התובעת לפי חוק הפיצויים.

דיון בשאלת הנזק

נזק מיוחד

הלכה פסוקה היא כי נזק מיוחד חב הוכחה הן לקיומו והן לשיעורו אך מקום בו לאור אופיו של הנזק קשה להוכיח בדייקנות את מידתו, די לתובע שיביא נתונים אשר ניתן להביאם בסבירות, ואזי בית המשפט יפסוק את מידת הנזק על דרך האומדן [ע"א 444/94, אורות ייצוג אמנים והפקות נ' עטרי, פד"י נא [5] 241, 255].

הפסדי השתכרות עבר