אורן נ' מדינת ישראל ואח'

פסק דין

כב' השופט א' קיסרי:

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט מ' אלטר, סגן נשיא) מיום 29.11.12 בתיק פלילי 26899-09-09 ("פסק הדין"), שלפיו הורשע המערער בחלק מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום: גניבה בידי עובד, בניגוד לסעיפים 391 + 29 לחוק העונשין, תשל"ז–1977 ("חוק העונשין"); זיוף בנסיבות מחמירות, בניגוד לסעיפים 418 סייפא + 29 לחוק העונשין; רישום כוזב במסמכי תאגיד, בניגוד לסעיפים 423 + 29 לחוק העונשין; עבירות מנהלים בתאגיד, בניגוד לסעיפים 424 (1) + 29 לחוק העונשין; מרמה והפרת אמונים בתאגיד, בניגוד לסעיפים 425 + 29 לחוק העונשין; וקשירת קשר לפשע בניגוד לסעיף 499(א)(1) לחוק העונשין. כמו כן הורשע המערער בביצוע שתי עבירות של הדחה בחקירה, בניגוד לסעיף 245 (ב) לחוק העונשין. בעקבות כך נגזרו על המערער העונשים כדלקמן: עשרים חודשי מאסר בפועל, עשרים וארבעה חודשי מאסר על תנאי, ותשלום קנס כספי בשווי 30,000 ₪.

בצד אלה זוכה המערער, מחמת הספק, מעבירות לפי סעיפים 391 + 29, 418 + 29 , 423 + 29, 425 + 29 לחוק העונשין שיוחסו לו בכתב האישום, וכן מעבירה לפי סעיף 245(2) לחוק העונשין, שיוחסה גם לאסתר דדון ("דדון") שהואשמה בת"פ 22544-09-09.

כתב האישום וההליכים בבית משפט קמא

ביום 29.9.09 הגישה המשיבה כתב אישום כנגד המערער הכולל חלק כללי וארבעה אישומים.

בחלק הכללי נטען כי המערער, שהיה חתנו של יעקב דיין ("דיין") בעלי חברת "דין תעשיות בע"מ" ("החברה"), שימש במועדים הרלוונטיים לכתב האישום כמנהל בכיר בחברה. כמו כן נטען כי במשך שלוש שנים, מאז מרץ 2004, עבדה דדון בחברה כמנהלת חשבונות, ובמסגרת תפקידה הכינה בין היתר נתוני שכר של עובדי החברה.

בגדר האישום הראשון נטען כי במהלך שנת 2004 קשר המערער קשר עם דדון לגנוב כספים מדיין ומהחברה. במסגרת הקשר ולצורך קידומו זייפה דדון את נתוני הסכום לתשלום משכורתו של המערער בכך ששינתה בתוכנת השכר את נתוני שכרו, הפיקה תלושי שכר כוזבים, ופעלה שיועברו לחשבון הבנק של המערער כספים בסכום כולל של 69,046 ₪, וזאת כחלק מתשלומי משכורתו של המערער בתקופה שבין 4.05 עד 11.06. כמו כן נטען כי בחודש מרץ 2006 זייף המערער, בעצמו או באמצעות אחר, את נתוני הסכום לתשלום משכורתו של עובד החברה יואב אלקיים ("אלקיים"), בכך שפעל לשנות בתוכנת השכר את נתוני הסכום לתשלום וגרם לכך שאלקיים קיבל תוספת שכר של 1,000 ₪, סכום שאותו הוא העביר למערער, על פי דרישת האחרון. עוד נטען כי במסגרת הקשר ולצורך קידומו זייפה דדון את נתוני הסכום לתשלום משכורתה בחודשים 9.04 עד 12.05, בכך ששינתה בתוכנת השכר את נתוני הסכום לתשלום עבורה והוסיפה למשכורתה סך של 5,000 ₪ לחודש, הפיקה תלושי שכר כוזבים בהתאם, ופעלה שיועברו לחשבון הבנק שלה כספים בסכום הנקוב בתלושי השכר הכוזבים.

בגדר האישום השני נטען שבמהלך שנת 2004 קשר המערער קשר עם דדון ועם ערן ועקנין ("ועקנין"), שהיה עובד בחברה מיום 7.2.05 עד יום 23.3.05 ובחודשים 11.05 ו-12.05, וזאת במטרה לגנוב את כספי דיין והחברה. במסגרת הקשר ולצורך קידומו זייפה דדון את נתוני העבודה של ועקנין בחודשים 4.05 עד 10.05, שבהם לא עבד בחברה כי אם בדרגסטור ברחוב יהושפט 19 בעכו ("הדרגסטור") שהיה בבעלות משותפת של המערער ושל דוד קובס ("דוד"). נטען שדדון זייפה את נתוני יומן העבודה שלו כך שייראה כאילו עבד בחברה, והפיקה עבורו תלושי שכר כוזבים ופעלה שיועברו במרמה לחשבון הבנק שלו הסכומים שהיו נקובים בתלושים. ועקנין השאיר ברשותו סך של 4,000 ₪ בכל חודש כשכר עבודתו בדרגסטור, ואת יתרת הכספים שקיבל, בסכום כולל של 52,384 ₪, העביר במרמה למערער. עוד נטען כי בחודשים 11.05 ו-12.05, שבהם עבד ועקנין בחברה, במסגרת הקשר ולצורך קידומו זייפה דדון את נתוני הסכום לתשלום כמשכורתו, הפיקה תלושי שכר כוזבים ופעלה שיועברו לחשבון הבנק שלו במרמה כספים נוספים בסכום כולל של 17,000 ₪, וועקנין העביר למערער חלק ניכר מהכספים שקיבל בדרך זו.

לפי הנטען באישום השלישי, במהלך שנת 2004 קשר המערער קשר עם אלירן בן שלוש ("אלירן"), אשר עבד בחברה לסירוגין בין התאריכים 4.9.02–17.11.04, וזאת במטרה לגנוב את כספי דיין והחברה. במסגרת הקשר ולצורך קידומו זייף המערער, בעצמו או באמצעות אחר, את נתוני הסכום לתשלום משכורתו של אלירן בחודשים 10.04 ו-11.04 שבהם עבד בחברה ובחודשים 9.04, 12.04 ו-1.05 שבהם לא עבד בחברה, ובהתאם לנתונים הכוזבים הופקו תלושי שכר כוזבים והועברו לחשבונו כספים בסך כולל של 52,034 ₪ מעבר למגיע לו. אלירן העביר למערער חלק מהכספים שקיבל בדרך זו.

בגדר האישום הרביעי נטען כי במועד כלשהו לאחר שנפתחה חקירת המשטרה, שהחלה ביום 13.3.07, התקשר המערער עם ועקנין והנחה אותו למסור בחקירתו במשטרה שכל הסכומים שהוא קיבל הם שכר עבור עבודתו בחברה והבטיח להעמיד לו עורך דין. עוד נטען כי בתאריך 16.3.07 התקשר המערער עם דדון ודרש ממנה באיומים להימנע מלהפליל אותו בחקירתה במשטרה. נטען גם שביום 13.1.08, סמוך לפני חקירתה במשטרה, הנחה המערער את לימור אורן-דיין, בתו של דיין שהייתה בעת ההיא אשתו ("לימור"), למסור בחקירתה שאינה יודעת על קיום השותפות עם דוד בדרגסטור, תוך שהוא מאיים כי יפגע בחברה. בעקבות זאת נמנעה לימור מלמסור בחקירתה באותו יום את האמת על הקשר בין המערער לבין דוד.

בישיבת ההקראה שהתקיימה ביום 8.4.10 הודה המערער בחלק הכללי של כתב האישום וכן במועדים שבהם עבד ועקנין בחברה, כמפורט באישום השני, וכפר בכל שאר העובדות והאישומים שיוחסו לו. לאחר שמיעת הראיות הורשע המערער במרבית העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

פסק הדין

בקשר לאישום הראשון קבע בית משפט קמא כי בחודש מרץ 2006 שולמה לאלקיים תוספת שכר בסך 1,000 ₪ במרמה, וסכום זה העביר אלקיים למערער. מסקנתו זו של בית המשפט הושתתה על עדותה של דדון ונתמכה הן בעדותו של אלקיים והן בתלוש השכר שלו (ת/7). בית משפט קמא ציין כי לאלקיים לא הייתה כל סיבה להעליל על המערער וכי עדותו הייתה מהימנה עליו. יתר העבירות שיוחסו למערער באישום הראשון לא הוכחו מעבר לכל ספק סביר, והמערער זוכה מהן. נקבע שעדותה של דדון, שלפיה המערער הוא שהורה לה להגדיל את שכרה ב-5,000 ₪ לחודש, לא נתמכה בראיות אחרות, ומאחר שדדון הותירה על בית משפט קמא רושם בלתי מהימן, נקבע כי לא ניתן לסמוך על עדותה בעניין זה. גם ביחס לעבירה של זיוף נתוני שכרו של המערער נקבע כי זו לא הוכחה מעבר לספק סביר. טענת המדינה בעניין זה התבססה על עדותה של דדון, והיא נתמכה בעדותו של דיין ובתלושי השכר לחודשים הרלוונטיים (ת/3). בית משפט קמא קבע כי נוכח הסתירות שנמצאו בגרסאותיו ביחס לשכרו של המערער, אין בעדותו של דיין כדי לחזק את גרסתה של דדון בנושא זה, והוסיף כי דיין אמנם הותיר עליו רושם של עד אמין, אולם בשל הזמן הרב שחלף הוא הטיל ספק אם נכון לסמוך על זיכרונו.

בקשר לאישום השני הורשע המערער בכל העבירות שיוחסו לו. הרשעתו של המערער התבססה על עדותו של ועקנין, תלושי השכר ודוחות הנוכחות של ועקנין (ת/5), וכן על עדותם של דדון ודוד. בית משפט קמא קבע כי גרסתו של ועקנין, שלפיה קיבל שכר מהחברה בתקופה שלא עבד בה כשכר עבודה בדרגסטור, וכי חלק מהשכר העביר למערער, היא גרסה אמינה. גם מעדותו של דוד, שהעיד כעד הגנה, עלה כי בתקופה הנזכרת ועקנין לא עבד בחברה, וכן הוכחה טענה זו על יסוד עדותה של דדון, שנמצאה אמינה בעניין זה. בית משפט קמא קבע עוד כי המערער היה שותף עם דוד בדרגסטור, ובשל רצונו להרחיק עצמו מהדרגסטור על מנת שלא יקשרו בינו לבין המשכורות ששולמו לועקנין באותה תקופה מהחברה, הכחיש את עניין השותפות. בית משפט קמא קבע כי אלמלא הקשר שקשרו המערער, דדון וועקנין, לא הייתה דדון פועלת כפי שפעלה, שכן לא הייתה כל הכרות מוקדמת בינה לבין ועקנין ולא היה לה כל קשר לדרגסטור, ולה אישית לא היה כל רווח מכך.

בקשר לאישום השלישי נקבע כי אלירן הודה שקיבל, בתקופה שעבד בחברה, סכומים אשר לא היה זכאי להם. תמיכה לכך נמצאה בעדותה של דדון שהייתה אמינה בנקודה זו, בתלושי השכר של אלירן ובדוחות הנוכחות שלו (מוצג ת/9) ובדפי חשבון הבנק שלו (מוצג ת/18). בית משפט קמא דחה את גרסת המערער שלפיה אלירן הוא שרימה את החברה, זייף את תלושי השכר שלו ושלשל את הכספים לכיסו הפרטי, וקבע כי רק דדון יכלה לעשות שינויים בתלושי השכר ובדוחות הנוכחות ורק לה הייתה גישה לחשבון הבנק של החברה. בית המשפט קמא קבע כי היא עשתה זאת לבקשתו של המערער, ולכן קבע כי העבירות שיוחסו למערער באישום השלישי הוכחו מעבר לספק סביר.

בנוגע לאישום הרביעי נקבע כי הוכח מעבר לכל ספק סביר שהמערער ניסה להניע את ועקנין למסור עדות שקר וכי הניע את לימור למסור הודעה שקרית. בית משפט קמא נתן אמון בעדותה של לימור שלפיה המערער, שבעת ההיא היה בעלה, הנחה אותה מה לומר ומה לא לומר בחקירתה במשטרה. בית משפט קמא ראה לתת אמון גם בעדותו של ועקנין, שלפיה טרם נחקר במשטרה הגיע המערער לביתו וסיפר לו שדדון נתפסה בגניבת כספים מחשבון החברה ושהיא מאשימה בכך את המערער. הוא הנחה את ועקנין שאם ייחקר במשטרה יגיד שהוא, ועקנין, היה במצוקה כלכלית ונטל את הכסף שהתקבל בחשבונו בעקבות טעות בחישוב שעשתה דדון, ושאם הוא יסתבך כתוצאה מכך יעמיד לו המערער עורך דין, ואף יקטין את הסכום שועקנין היה חייב לו בגין ההלוואה שקיבל ממנו. גרסתה של דדון, שלפיה המערער איים גם עליה לבל תספר על חלקו בפרשה, נדחתה על ידי בית משפט קמא שקבע כי טענה זו לא נתמכה בראיות או בעדויות נוספות מלבד עדותה של דדון, אשר כאמור הותירה, ברך כלל, רושם בלתי אמין.

בית משפט קמא מצא חיזוק לגרסאותיהם של עדי התביעה בהפקדות רבות של סכומי כסף שהפקיד המערער בחשבונות הבנק שלו, ודחה את גרסתו כי מדובר בכספים שהרוויח מהימורים. הוא קבע כי המערער הותיר רושם בלתי אמין, גרסאותיו נמצאו שקריות, חלקן אינן הגיוניות ונתגלו בהן לא מעט סתירות מהותיות.

בקשר למחדלי החקירה שנטענו נקבע כי אף שהיו לא מעט כאלה, הרי שאף אחד מהם לא פגע בהגנת המערער. כמו כן נקבע כי אף אם התרשלותו של דיין במילוי תפקידו כמנהל החברה היא שאפשרה למערער ולדדון למעול בכספי החברה, אין בכך כדי להפחית מאחריותם לעבירות שיוחסו להם.

לאחר שהמערער הורשע נשמעו טיעוני הצדדים והובאו ראיותיהם לעניין העונש.