אורלה נ' משרד הפנים

פסק דין

1. העותרת מבקשת כי בית המשפט יורה למשיב להעניק לה מעמד קבע בישראל, ולחלופין, כי יורה על העברת עניינה לוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים.

העותרת היא נתינת הפיליפינים, ילידת 1956. היא נכנסה לישראל לראשונה בשנת 1978, באשרת תייר. מאז ועד לשנת 2000 שהתה בישראל בין מכוחה של אשרת תייר ובין מכוחה של אשרת עבודה מסוג ב/1 בתחום הסיעודי. ביום 12.4.2000 פג תוקף אשרת התייר שברשותה, ומאז היא בבחינת שוהה בלתי חוקית בישראל.

2. ביום 9.7.2006 נעצרה העותרת על ידי משטרת ההגירה. נערך לה שימוע, ובמהלכו התברר כי נכנסה ארצה ביום 12.1.2000 באשרת תייר, ומאז ועד למועד מעצרה הועסקה כעובדת משק בית בבית משפחת שגריר ישראל לשעבר בארצות הברית, מר זלמן שובל. למעשה המשיכה את עבודתה באותו בית, בה החלה שנים קודם לכן, על אף שאשרת השהייה שלה הייתה לשם עבודה בענף הסיעוד. במהלך שנים אלה אף התלוותה למשפחת שובל בעת שליחותה לארצות הברית.

ביום 10.7.2006 נערך דיון בעניינה של העותרת בפני בית הדין למשמורת של שוהים שלא כדין. העותרת אמרה כי היא נמצאת בישראל מזה 6 שנים, כי אין לה קרובי משפחה בישראל, שכן בתה, שנולדה בישראל, שבה לפיליפינים, ובעלה נפטר עוד קודם לכן. היא בקשה להשתחרר מן המשמורת על מנת להסדיר את ענייניה ולשלוח את חפציה לארץ מוצאה. העותרת שוחררה בסופו של דבר בכפוף להפקדת ערבות בגובה 20,000 ₪ והפקדת כרטיס טיסה, וזאת עד ליום 5.8.2006.

3. סמוך למועד זה, ביום 31.7.2006, פנתה העותרת בשנית באמצעות בא כוחה לממונה על ביקורת הגבולות, בבקשה להאריך את שהייתה בישראל למשך 30 ימים נוספים, על מנת שתוכל להפרד מבני משפחת שובל, שלא שהו אותה עת בארץ. בא כוחה התחייב שלא לבקש אורכות נוספות. הבקשה נדחתה בו ביום.

יום למחרת, 1.8.2006, שב ב"כ העותרת ופנה בבקשה להאריך את שהותה בישראל ב- 30 יום נוספים. הפעם עילת הבקשה הייתה כי חלתה לאחרונה בסוכרת, וכי הטיפול במחלה מחייב מכשור ומיומנות שאין בארץ מוצאה.

4. בד בבד, הגישה העותרת עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב - יפו (עת"מ 1992/06), ובה טענה כי החל משנת 1990 היא מועסקת בבית משפחת שובל כעובדת משק בית, וכי אף התלוותה לנסיעותיה לארצות הברית. עוד טענה, כי חייה בסכנה בשל זיהומים בדרכי השתן, הפרעות בראיה וסוכרת קשה, וכי יש הכרח לסיים את בדיקותיה בטרם תעזוב את ישראל.

5. במקביל לעתירה הנ"ל, פנתה העותרת למשרד הפנים ובקשה לקבל מעמד מטעמים הומניטאריים. הבקשה נדחתה ביום 1.4.2007, והודעה על כך נשלחה ביום 15.5.2007. בהודעה הודע לעותרת כי עליה לצאת מישראל תוך 60 יום. ביום 1.8.2007 התקבל במשרד הפנים ערר על דחיית הבקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים. הפעם נטען בו, כי יש ליתן לה מעמד מכוח תרומתה הרבה למדינת ישראל, המתבטאת בעבודתה המסורה במשק ביתו של השגריר שובל, וכן בשל הקשר ההדוק שיש לה לישראל. הערר נדחה וההחלטה על כך הודעה לעותרת ביום 23.9.2007. במכתב מטעם המשיב הודגש כי מלכתחילה כל שבקשה העותרת לאחר שנעצרה היה תקופה קצרה לשם התארגנות, ומשבקשתה להארכת התקופה סורבה, טענה כי היא חולה בסוכרת וכי סבלה במהלך השנה האחרונה מאירועים חוזרים של זיהומים. טענה זו לא גובתה באסמכתא רפואית ברורה לפיה פנתה לרופא בטרם מעצרה, וגם במכתב הערר לא הועלתה טענה לגבי המחלה, מה שמחזק את הסברה כי כל שמנסה העותרת לעשות הוא להשתקע בישראל בכל דרך.

לאחר קבלת הודעת הדחייה, שבה העותרת ופנתה בבקשה נוספת. הפעם נדרשה לתרומתה המיוחדת למדינה כעילה לקבלת מעמד בישראל, היינו עבודתה אצל משפחת שובל. הבקשה נדחתה ביום 11.10.2007. בעקבות דחיית הבקשה, פנתה העותרת לשר הפנים ונענתה על ידי מנהל מינהל האוכלוסין כי גם בבחינה חוזרת לא נמצא מקום להעביר את עניינה לוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים.

6. ביום 10.1.2008 שבה העותרת ופנתה בעתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב (עת"מ 1078). בעתירה זו תקפה את החלטת המשיב שלא להעביר את עניינה לדיון בוועדה הבינמשרדית בשל תרומתה המיוחדת למדינה, הקשר המשמעותי שיש לה עם מדינת ישראל וקיום מרכז חייה פה. העתירה הועברה לבית משפט זה מטעמים של סמכות מקומית.

ביום 26.2.2008 בקשה העותרת למחוק את העתירה הראשונה (עת"מ 1992/06) מן הטעם שמצבה הרפואי השתפר ועל כן אין עוד טעם בניהול העתירה.

7. ביום 8.3.2009 שוב פנתה העותרת למשרד הפנים, והפעם בקשה כי יינתן לה מעמד מטעמים רפואיים. העותרת הציגה מסמכים רפואיים לפיהם חלתה בסרטן בלוטת התריס, ואת בקשתה בססה על "נוהל הטיפול בבקשה לעיכוב הרחקה/מתן מעמד זמני מטעמים רפואיים". הבקשה לא נדונה, מן הטעם שאותה עת הייתה העתירה השנייה תלויה ועומדת. לפיכך, ביום 17.3.2009 נמחקה העתירה, תוך שבא כוחה מצהיר כי העותרת חולת סרטן ועובדה זו "משנה דרמטית את הישארותה בארץ".

ביום 31.1.2010 העבירה הממונה על אשרות זרים במשרד הפנים את בקשת העותרת לבחינת ראש רשות מנהל האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול. המלצתה הייתה לדחות את הבקשה, שכן חוות דעת רפואית שניתנה לבקשת המדינה קבעה כי אין כל מניעה לשלוח את העותרת בחזרה לארץ מוצאה. בחוות הדעת של ד"ר צ' אדלמן, מבית החולים "הדסה" נאמר, כי לנוכח הנתונים העולים מן המסמכים הרפואיים, החל מספטמבר 2009 אין עדות לחזרת הגידול וכי התחזית להחלמה מלאה מצוינת. ראש רשות מנהל האוכלוסין החליט, אפוא, לדחות את הבקשה והורה לעותרת לעזוב את ישראל בתוך 30 יום, החל מיום 9.2.2010, מועד בו הומצאה ההחלטה. בנוסף נדחתה הבקשה להעברת עניינה של העותרת לוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים.

העותרת פנתה פעם נוספת בעניין זה ופנייתה נדחתה ביום 16.6.2010. ביום 27.6.2010 פנתה העותרת לשר הפנים וטענה כי גירושה מישראל אל ארץ מוצאה, שם אין טיפול מתאים למחלתה עלול לגרום לה לנזק בלתי הפיך ואף חלילה עלול להביא למותה. עוד טענה כי נכנסה לישראל כדין באשרת תייר בראשית שנת 2000, כי הועסקה במשק ביתה של משפחת שובל 26 שנים וכי יש לה קשר ממשי ועמוק למדינת ישראל. ביום 30.8.2010 נדחתה הפנייה, וביום 6.10.10 הוגשה העתירה שלפניי.

8. לטענת העותרת, ההחלטה להימנע מלהעביר את עניינה לוועדה הבינמשרדית לעניינים הומינטאריים אינה מידתית ואינה סבירה. אכן, אין העותרת באה בגדרו של נוהל הטיפול בבקשה למתן מעמד זמני מטעמים רפואיים, אולם מצבה הרפואי, המתואר בחוות דעתו של הרופא המטפל, ולפיה היא זקוקה למעקב צמוד ולשירותי רפואה מתקדמים שאינם מצויים במדינת מוצאה, תרומתה למדינת ישראל ומרכז חייה בישראל מזה 30 שנה, כל אלה ביחד עולים כדי טעמים הומניטאריים המצדיקים את בחינתם בידי הוועדה הבינמשרדית. עוד נטען, כי אין זה מתקבל על הדעת שההחלטה אם להעביר פנייה זו או אחרת לוועדה הבינמשרדית תהיה נתונה לשיקול דעתו של פקיד, הפועל ללא קריטריונים אחידים וכללים ברורים.

9. ב"כ המשיב סבור, כי יש לדחות את העתירה בשל חוסר ניקיון כפיים של העותרת, השוהה בישראל 30 שנה בניגוד לחוק, שהרי האשרה שהייתה בידה לא נועדה לאפשר לה לעבוד במשק בית אלא בענף הסיעוד, ומכל מקום אין חולק כי החל משנת 2000 שהותה בישראל הינה בניגוד לחוק. עוד טוען הוא, כי אין העתירה מגלה טעמים הומניטאריים אשר יש להעבירם לדיון בפני הוועדה הבינמשרדית. הטענה כי יש להתחשב בתרומתה של העותרת למדינה הינה טענה תמוהה, ולגבי מצבה הרפואי של העותרת הרי שעל פי חוות הדעת של ד"ר אדלמן, אין כל סכנה נשקפת לה. המדובר בחוות דעת אובייקטיבית שאין סיבה לפקפק בה. אשר לטענה בדבר מרכז חיים, הרי שאין זה מתקבל על הדעת שככל שאדם מצליח להאריך את שהותו בישראל בניגוד לחוק, ומנצל אין סוף הליכים משפטיים, בסופו של דבר יפעל הדבר לטובתו. בנוסף הדגיש, כי הטענה בדבר מרכז החיים, כמו גם הטענה בדבר תרומה מיוחדת למדינה, נטענו רק לאחר שכלו כל הקיצין, ובניגוד לדברים מפורשים שאמרה העותרת בבית הדין למשמורת, היינו שאין לה משפחה בישראל, וכי היא מבקשת להשתחרר על מנת שתוכל לשלוח את חפציה לארץ מוצאה.

10. דין העתירה להידחות.

נקודת המוצא היא, כי שיקול הדעת המוקנה לשר הפנים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 הינו שיקול דעת רחב ביותר, וכי אין למבקש מעמד מכוח החוק האמור זכות קנויה לקבלו. שיקול דעת זה רחב עוד יותר, כאשר המדובר במתן אשרה מטעמים הומניטאריים חריגים (בג"צ 2828/00 קובלסקי נ' שר הפנים, פ"ד נז(2), 21; בג"צ 2629/03 איבשין נ' שר הפנים). המבקש לבוא בשעריה של הוועדה הבינמשרדית, עליו הנטל להראות כי עניינו הינו בבחינת חריג, המצדיק דיון בו בפני הוועדה. על פי הוראת סעיף 2 ל"נוהל הוועדה הבינמשרדית לקביעה ומתן מעמד בישראל" (נוהל 5.2.0022 של המשיב), ראש הדסק אליו הועברה הבקשה לא יעבירנה לוועדה הבינמשרדית אם מצא "כי הבקשה אינה קריטריונית ואין שום סיכוי שתעבור אף בוועדה". ספק בעיני, אם ניתן לקבוע רשימת קריטריונים של מקרים חריגים, אשר ינחו את שיקול הדעת של ראש הדסק. הדיון בוועדה הוא החריג, והחיים מזמנים סיטואציות אנושיות שונות ומשונות, אשר כל אימת שהן מתעוררות, על הגורם המוסמך לבחון האם המדובר במקרה הומניטארי חריג המצדיק דיון בוועדה. מכל מקום, ניתן להשאיר את בחינת הטענה העקרונית לעת מצוא, שכן לא נמצאה לי עילה להתערב לגופו של עניין בשיקול דעתו של המשיב, להימנע מהעברת עניינה של העותרת לוועדה הבינמשרדית. לא למותר להזכיר, כי אין תכליתה של הביקורת השיפוטית להמיר את שיקול דעתו של שר הפנים בשיקול דעתו של בית המשפט. תכליתה של הביקורת השיפוטית לבחון האם שיקול הדעת הופעל על פי כללי המשפט המנהלי.

11. אסיר מעל הפרק את טענתה של העותרת בדבר תרומה מיוחדת למדינה. אכן, העותרת הועסקה כעובדת משק בית בביתו של מי שהיה שגריר ישראל בארצות הברית, אולם איני סבורה כי עיסוק זה מהווה תרומה מיוחדת למדינת ישראל. המדובר בסיוע בשכר שהושיטה העותרת למשפחת שובל, ולא למדינת ישראל. לא למותר להזכיר, בהקשר זה, כי אשרת העבודה שהייתה בידי העותרת כלל לא נועדה לתכלית זו, אלא לעבודה בענף הסיעוד.