אוריה סוירפמן ואח' נ' גלעדי ואח'

פסק דין

העניין שבפני, תובענה ותובענה שכנגד בנוגע להתנגשות בין שני כלי רכב, אשר היו נהוגים בידי התובעת והנתבעת מס' 1, זאת ביום 16.12.2012.

טענות הצדדים

על פי המתואר בכתב התביעה, ביום 16.12.2012 בשעה 13:30 נהגה התובעת בכלי רכב מ.ר. 76-063-27, ביציאה מחניון כורכר השייך למשתלה בסמוך לכביש מס' 7021 (כביש הגישה מכביש מס' 4 לישוב כרם מהר"ל), ועמדה לפנות ימינה לכיוון כביש מס' 4.

לדברי התובעת, בעת שעמדה, בעצירה מלאה, בניצב לכביש מס' 7021, הגיע כלי הרכב הנהוג בידי הנתבעת 1, סטה ימינה כלפי מכונית התובעת, ופגע בה בעודה עומדת במקומה, בפינתה הקדמית-ימנית.

התובעת טענה כי הואיל וההתנגשות אירעה בשל רשלנותה של הנתבעת 1 (אשר באה לידי ביטוי בחוסר זהירות, הפרת חובה חקוקה כפי שנקבעה בפקודת התעבורה וכיו"ב), על הנתבעות לפצותה במלוא נזקיה והם עלות תיקון כלי הרכב לפי חוות דעת שמאי, שכ"ט השמאי, פיצוי בגין ירידת ערך, והוצאות ההליך.

הנתבעות טענו למציאות הפוכה. לטענתן האחריות להתנגשות רובצת על כתפיה של התובעת, אשר התפרצה בחוסר זהירות לכביש בין-עירוני מס' 7021 בו נסעה הנתבעת מס' 1, מדרך צדדית (שביל הגישה למשתלה שבסמוך לכביש).

בהתאם לטענת הנתבעות דלעיל, פנתה הנתבעת מס' 1 והגישה תובענה שכנגד, בגין הנזקים אשר לטענתה נגרמו לה מחוסר הזהירות של התובעת; הנתבעת /תובעת שכנגד טענה כי מאחר ולגישתה האחריות להתנגשות מוטלת על התובעת/נתבעת שכנגד עליה לפצותה בגין נזקיה בשל תשלום השתתפות עצמית בתיקון כלי הרכב שלה, השתתפות עצמית בירידת הערך ועלות כינון.

דיון והכרעה

לאחר בחינת טענות הצדדים ועדותם בדיון אשר נערך בפני ביום 11.7.2013, לא יכולתי לקבל גירסת התובעת, ליפכך אני קובע כי ההתנגשות והאירוע התאונתי הינם באחריותה המלאה של התובעת.

צורת הנזקים מותירה סימני שאלה אשר משליכים על אי הוכחת התובענה מטעם התובעת. מכוניתה של התובעת נפגעה בפינתה הימנית-קדמית בלבד. לצורת נזק זאת יכולים להיות שני הסברים חלופיים: או שהתובעת עמדה בניצב לכביש ומכונית הנתבעת סטתה בזווית חדה אל שולי הכביש, או שהתובעת החלה בפנייה שמאלה וחרגה לתוך נתיב הנסיעה של הנתבעת.

הצדדים הציגו בפני תמונות של מקום התאונה, ואכן ניכר, כי במקום בו עמדה מכונית התובעת (לטענת התובעת), ובמרחק קטן מאוד, היו גדר ועץ שבכניסה לשביל הגישה. ככל שאכן עמד כלי הרכב של התובעת מאחורי הקו הצהוג שביציאה משביל הגישה, הרי שפניה חדה בזווית המביאה לפגיעה בפינה הימני-קדמית בלבד, הייתה בהכרח מביאה לכך כי מכונית הנתבעת הייתה מתנגשת אף בעץ ובגדר שהיו בצמוד למכוניתה של התובעת.

התובעת נשאלה לגבי עניין זה, וסיפקה הסבר לשאלה זאת. לגישתה של התובעת, "אחרי הפגיעה שלה בפינה הקדמית ימנית שלי, הרכב שלה התיישר ולא פגע בשוליים" (עמ' 2, שורה 18-20). הסבר זה אינו סביר בעיני, ומהווה ניסיון לעוות את המציאות כך שתתאים לדברים אשר אירעו, ולא יותר מכך.

הרי אם צידו הימני של כלי רכב הנתבעת היה פוגע בשל סטייה ימינה, בפינה הימנית-קדמית של רכב התובעת, ואז סוטה שמאלה בחזרה, הרי שהפגיעה לא הייתה מתמצה בפגיעה בפינה הימנית-קדמית, וסטייה כאמור, סבירה יותר כסטייה ימינה (והרי על מנת לאפשר פגיעה כפי שמתוארת על ידי התובעת, על מכונית הנתבעת היה להיות בסטייה ימינה מנתיב הנסיעה, ממילא), והרי אם הייתה נמשכת הסטייה ימינה, הרי שהנתבעת הייתה מתנגשת בגדר ובעץ שהיו בקרבת מכונית התובעת.

תיאורה של התובעת לקרות התאונה היה לא אמין בעיני. התובעת ניסתה לקשור את קרות התאונה, לעיקול הממוקם כ- 100 עד 150 מ' מקרות התאונה. מדובר בתיאור לא אמין, אשר לגישתי פועל כנגד קבלת גירסתה של התובעת. החיבור בין עיקול אשר מיקומו רחוק מאוד ממקום קרות התאונה.

על מנת שמכונית התובעת תגיע לסטייה בזווית שתביא לפגיעה בפינה ימנית קדמית בלבד בכלי רכב העומד בניצב לכביש, ברור כי מדובר בסטייה אשר מתרחשת מטרים בודדים לפני הפגיעה, ולא 100 עד 150 מ' לפני הפגיעה. החיבור כאמור, היווה ניסיון לא מוצלח לגשר על הפערים העובדתיים שבבסיס תיאורה של התובעת, כפי שהבהרתי לעיל, לאור מפת הנזקים וצורת מקום הפגיעה.

תיאורה של הנתבעת בהקשר זה, אמין בעיני, ואני מעדיף את גירסתה. הנתבעת תיארה כי היא נהגה בנתיב הנסיעה שלה בכביש מס' 7021, ותיארה כי התובעת בלטה לתוך נתיב הנסיעה של הנתבעת במסגרת תחילת פניה שמאלה, לנתיב נסיעתה. צורת הנזקים במכוניות תואמת תיאור זה, תיאור מקום הפגיעה סביר בהרבה מההסבר אשר ניתן על ידי התובעת, ועדותה הותירה רושם אמין יותר בעיני.

אוסיף, כי לגישתי חובת הזהירות המוגברת חלה על התובעת, כמי שנוהגת בדרך הצדדית המשתלבת לדרך העיקרית, והתרחשות התאונה, מצביעה יותר על הפרת חובת הזהירות המוטלת על התובעת, מאשר אחרת. אין בכך לבד כדי להכריע את הכף, אולם חוסר האמינות שבדברי התובעת וחוסר הסבירות שבגרסתה, מטים במקרה זה את הכף לחובתה.

לאור כל האמור, משהגעתי לכלל מסקנה שהאחריות לתאונה רובצת על כתפי התובעת, אני דוחה את התביעה, ומקבל את התובענה שכנגד. משלא הוכחשו הנזקים הנטענים בתובענה שכנגד (ואציין כי דמי ההשתתפות העצמית כמעט שאינם מוטלים בספק), אני מקבל את התביעה בהקשר של עלות ההשתתפות העצמית אשר שולמה על ידי התובעת שכנגד.

הנתבעת שכנגד תשלם לתובעת שכנגד סך 2,466 ש"ח.