אורי סרי נ' בנק משכן סניף משרד ראשי ואח'

החלטה

בקשה לחייב את התובע להפקיד ערובה לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין – היא הבקשה שלפני.

כבר אומר כי לאחר שקראתי את הבקשה, התגובה והתשובה – ראיתי לדחות את הבקשה.

בין שאר שיקולי נתתי דעתי לכך שבתיק זה בתחילת ההליכים כבר נדחתה בקשת המבקשת להורות על הפקדת ערובה (החלטת כבוד השופט זמיר מיום 28.7.09) וכן נתתי דעתי לכך שהשלב בו מתבקשת הבקשה הוא לאחר שכבר שמעתי הוכחות בתיק ודחיתי למתן פסק דין לאחר שהצדדים יגישו סיכומיהם.

סוגיית חיוב תובע בהפקדת ערובה מוסדרת בתקנה 519 לתקנות סדר הדין; ההלכה הנוהגת לענין הפקדת הערובה הנזכרת בתקנה היא כי "...ככלל זו מוטלת במקרים חריגים, כשנראה כי סיכויי ההצלחה קלושים, לשם הבטחת הוצאות של הצד שכנגד ומניעת תביעות סרק; אך הסמכות מופעלת במתינות ובסבירות כדי שלא לנעול את דלתי בית המשפט בפני מי שאין ידו משגת..." (רע"א 321/07 אלינה רבינוב גושן ואח' נ' עו"ד יורם אבי גיא ואח' [פורסם בנבו], 21.8.07) ועוד לציין כי הכלל הוא "כי אין להפקיד עירבון להבטחת הוצאות הנתבע, אלא במקרים חריגים בלבד" (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, בעמ' 673).

ועוד חשוב להביא מרע"א 321/07 הנ"ל כי "... שיקול דעתו של בית המשפט במסגרת תקנה 519(א) רחב הוא... על בית המשפט, מחד, לשוות לנגד עיניו את מטרות התקנה – הבטחת תשלום הוצאות הנתבע... אכן צמצומה של האפשרות להגיש תביעות סרק, ומאידך, לאפשר את הגישה לבתי המשפט לשם הגנה על זכויות".

לטעמי המועד הראוי להגשת בקשות לפי תקנה 519 לתקנות הוא בשלבים המוקדמים של ההליכים, אמנם אין מדובר בטענות מסוג הטענות שחובה לטעון אותן בהזדמנות הראשונה, אולם סביר בעיני כי המועד הראוי להגיש בקשות לפי תקנה זו הוא בתחילת ההליך – כדי למנוע תביעות סרק, וכדי להבטיח את ההוצאות שצפוי הנתבע להוציא בהמשך ההליך, שכן הרציונאל מאחורי התקנה הוא הקלה על בתי המשפט בדרך של מניעת תביעות סרק ומניעת בזבוז משאבים של בעל דין כשסיכויי התביעה קלושים; ברי אם כך כי השלב הראוי הוא בתחילת ההליך כשבית משפט שוקל את הסיכויים הלכאוריים ואינו נדרש לבחינה מעמיקה של הראיות בטרם הוכחות, הטלת הערובה מהווה מחסום נוסף מפני הליכי סרק ובזבוז משאבים.

להדגיש כי הפסיקה גם קבעה כי יש להשתמש במשורה בשקול הדעת להטיל ערובה על התובע וכי ככלל מוטלת הערובה "במקרים חריגים" וכי על בית המשפט להביא בחשבון את הזכות החוקתית של גישה לערכאות ואין למנוע בעל דין מהגשת תביעות רק בשל חוסר אמצעים.

בעניננו יש להדגיש תחילה, כי המבקשת כבר הגישה במסגרת ההליכים המקדמיים בקשה לחייב את התובע בהפקדת הוצאות וזו נדחתה, ועתה שבה לבקש בשנית את אותה הבקשה רק בשלב שלאחר תום הראיות מאחר שהמבקשת סבורה כי בראיות שהוצגו במהלך הדיון כמו גם העובדה שהתביעה בין התובע לנתבע האחר הסתיימה בפשרה (כשהתובע התחייב בתשלום) הרי שיש סבירות רבה שהתביעה תדחה והתובע יחויב בהוצאות אותן יש להבטיח.

כפי שציינתי - לא ראיתי להעתר לבקשה; לא ראיתי לתת החלטה להורות על הפקדת ערובה בשלב שלאחר סיום הראיות, שכן, ככל שהוגשה תביעת סרק, הרי היא כבר בשלבי סיומה וככל שנכון להבטיח הוצאות הנתבע הרי בשלב כמעט סופי של התובענה אלה כבר הוצאו; ואשר לשאלה אם מדובר בהליך סרק הרי מאחר שכבר שמעתי הוכחות לא יהיה זה ראוי שאביע דעתי ממש לפני מתן פסק הדין – אלא נכון להמתין ולשמוע את פסק הדין.

לכל אלה אוסיף כי ההלכה היא שלבית המשפט סמכות רחבה להטיל את ההוצאות אך הסמכות מופעלת 'בזהירות ובמתינות' – אני סבורה כי אין ענייננו זה נכנס לגדר המקרה החריג המחייב הפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע ומשכך – לאור האמור אני סבורה כי כלל לא היה מקום להגיש את הבקשה בשלב הזה ואני דוחה אותה.

לענין ההוצאות – אראה להתיחס בפסק הדין.

ניתנה היום, כ"ח שבט תשע"א, 02 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: