אוראנטק גטאור בע"מ נ' נויה ב.נ.א פרוייקטים בע"מ ואח'

החלטה

התובעת הגישה נגד הנתבעים תביעה בגין יתרת חוב, מגובה בהסכמים, הזמנות, תעודות משלוח, צ'קים שמסרה הנתבעת מס' 1 ושחוללו, ומכתב דרישה.

הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן, בה טענו בפירוט וצירוף מסמכים כי דבק, שסיפקה התובעת לנתבעת מס' 1, גרם לה לנזקים, העולים בהרבה על סכום התביעה. נטענה טענת קיזוז, והנתבעת מס' 1 אף הגישה נגד התובעת תביעה על סך 480,000 ₪.

בדיון, אליו זומנו הצדדים, לא נחקרו המצהירים (בין אם מאחר ולא הגיעו לאולם עד חלוף חצי שעה מן השעה שנקבעה לדיון, ובין אם מלכתחילה לא היתה כוונה לחקור אותם) וב"כ הצדדים סיכמו.

מכאן שאין מחלוקת עובדתית וטענות המבקשים לא נסתרו. ב"כ המשיבה טוען טענה משפטית לפיה אין בטענות המבקשים מס' 2 ו-3, אף אם הן נכונות, הגנה, מאחר והמסמך עליו חתמו וכותרתו "כתב ערבות-התחייבות לשיפוי" (נספח 2 לכתב התביעה) מהווה התחייבות לשיפוי, שהינה התחייבות עצמאית שאינה תלוייה בעסקת היסוד. המבקשים לא העלו כל טענה ביחס לחתימתם על כתב הערבות-התחייבות לשיפוי ולא בעניין תוקפו.

כבר עתה אומר כי טענה זו מחייבת מתן רשות להתגונן לנתבעת מס' 1, שאינה חתומה על המסמך, באשר טענות המצהירים לקיזוז בסכום העולה בהרבה על סכום התביעה לא נסתרו, והועלו ברמת פירוט גבוהה, ואף הוגשה תביעה נפרדת.

לכאורה, עצם מתן רשות להתגונן לחייב העיקרי, מקימה לערבים הגנה "כל טענה שיש לחייב כלפי הנושה בקשר לחיובו עומדת גם לערב" (סעיף 7(א) לחוק הערבות, התשכ"ז-1967).

בענייננו, ולאור נוסחו של נספח 2 הנ"ל, חיובם של הנתבעים מס' 2 ו-3 הינו עצמאי ואינו מותנה בהוכחת התביעה בגין עסקת היסוד. עיון בנספח 2 מגלה כי הוא זהה בנוסחו לנוסח שהוכר בפסיקה כמבסס התחייבות אוטונומית לשיפוי, והגנת סעיף 7 לחוק הערבות אינה חלה עליה (ע"א (מחוזי ת"א-יפו) 1062/86 פילובסקי נ' לנדקו, פ"מ תש"מ(1) 474).

לעניין נפקותה של ערבות כזו שחתמו עליה הנתבעים מס' 2 ו-3 נקבע בפסיקה:

"ערבות על פיה ייפרע הנערב לפי דרישתו הראשונה, מיועדת ליתן לזה מירב הבטחון. משזכה עקב חוזהו לבטוחה המנתקת אותו, ביחסים שבינו לבין הערב, מתניות החוזה, ומשהעניקה לו זכות גביה לפי דרישה, באין נסיבות מיוחדות, לא מן המידה שבית-המשפט יהפוך את הקערה על פיה, ויאלץ בעל זכות-גביה-מידית להמתין עד שיצליח להעמיד זכותו כלפי החייב העיקרי בתובענה משפטית. לא כך הוסכם בין הנערב לבין הערב, וגם לא בין הנערב לבין החייב העיקרי (לגבי חבות הערב), ועל שום מה ישנה בית המשפט את ההסכם שנעשה?" (בר"ע 46/71 מדינת ישראל נ' החברה הא"י לקירור, פ"ד כה(1) 529).

"... יש חשיבות גדולה לשמור על עצמאותה של הערבות האוטונומית, לשם יעילותה המסחרית, כך שלא תהיה תלויה בעיסקת היסוד. אי-תלות זו מצמצמת צמצום רב ביותר את אפשרויות ההתגוננות מפני חובת התשלום לפי כתב-הערבות האוטונומית" (ע"א 3568/98 שלופה נ' אמרז, פ"ד נד(2) 85).

די בכך כדי לדחות את בקשת הרשות להתגונן מטעם המבקשים מס' 2 ו-3.

בסיכומים טען ב"כ המשיבה גם כי אין לקבל את טענת הקיזוז מאחר ומדובר בקיזוז סכומים לא קצובים ושאינם מאותה עסקה. לעניין קציבות הסכום איני רואה את הדברים עין בעין עם ב"כ המשיבה. אף שמדובר בנזק, כימתה המבקשת את סכומו, ואף תמכה את התחשיב בחוות דעת. די בכך כדי להוות קיזוז בסכום קצוב.

"טענת קיזוז, בתחומיה של תביעה בסדר דין מקוצר, חייבת לפרט את הסכום הנתבע לפי טענת הקיזוז ואף להציג במדוייק את מערכת הנתונים אשר עליהם היא מבוססת..." (ע"א 579/85 אריאן נ' לאומי, פ"ד מ(2) 765, המצוטט בד. בר אופיר, "סדר הדין המקוצר בהלכה הפסוקה", מהדורה תשיעית (2008), עמ' 259).

לצורך שלב זה של הדיון עמדה המבקשת בדרישת הפירוט של הטענה, וזו לא נסתרה בכהוא זה.

אין צורך להכריע בשלב זה בשאלה האם המדובר באותה עסקה אם לאו. ממילא התביעה עוסקת בהספקת דבק בלבד בחודשים אפריל ומאי ובעבודה מתמשכת, ולא הוברר כי לא נעשה שימוש בדבק שסופק, נשוא התביעה, בפרוייקט נשוא ההגנה.

הסיכום הינו כי למבקשת מס' 1 עומדת הגנה ראוייה לבירור בטענת קיזוז הנזקים ובקשת הרשות להתגונן מטעמה מתקבלת.

למבקשים מס' 2 ו-3 אין הגנה, לאור חיובם העצמאי. בקשת הרשות להתגונן מטעמם נדחית.

מאחר והבקשה התקבלה בחלקה ונדחתה בחלקה, אין צו להוצאות הבקשה.

המשיבה זכאית לפסק דין נגד נתבעים מס' 2 ו-3 ותגיש נוסח פסק דין לחתימתי.