אור נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.זהו ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 9/12/13 (להלן: הוועדה), אשר קבעה למערערת 10% נכות החל מיום 1/1/10 וכן נכויות זמניות לתקופה שבין 11/8/09 ועד 31/12/09 (להלן: ההחלטה).

2.טענות המערערת:

2.1מדובר בערעור בעקבות שני פסקי דין שניתנו האחד בבית הדין האזורי לעבודה מפי כב' השופט אסף הראל, אשר בו הוסכם להחזיר את עניינה של המערערת לאותה וועדה על מנת שתדון בנושא הנכויות הזמניות ובנושא תקנה 15 . הוגש ערעור בבית הדין הארצי בנושא הנכות האורטופדית הצמיתה וטענה זו התקבלה בבית הדין הארצי וגם עניין זה הושב לוועדה.

2.2הוועדה שהתכנסה קבעה למערער נכויות זמניות וכן התייחסה לתקנה 15 ולנושא הנכות הצמיתה בתחום האורטופדית וערעור זה מתמקד רק בתקנה 15.

תקנה 15 הינה מבחינה סובייקטיבית הכוללת מספר פרמטרים שלטענת המערערת מתקיימים כולם, גילה של המערערת שעבדה 33 שנה במערכת החינוך עד למועד התאונה, השכלתה של הנפגעת והשפעת הנכות על תפקודה הכללי.

המערערת מפנה לטענותיה במסגרת הפרוטוקול, נספח ג' בהודעת הערעור, השגות לעניין תקנה 15.

2.3מדובר במערערת שנקבעו לה 10% נכות בתחום הנפשי וכן נכות זמנית בתחום האורטופדי בשיעור 30% ו- 20%. מדובר במורה לחינוך גופני שמאז התאונה לא שבה לעבודתה מהסיבות אותן פירטה בפני הוועדה כך לדוגמא המעמסה הנפשית הנדרשת בלעמוד מול כיתה להדריך ולהסביר וזאת מבלי לגרוע מכאבי הגב שהיא סובלת מהם.

2.4המערערת מפנה ללשון תקנה 34 (א) (2) המדברת על הפרעה קלה עד בינונית בכושר העבודה אותה לא שקלה הוועדה.

3.טענות המשיב:

3.1טענת המערערת כי מקום בו נפסקת נכות לפי תקנה 34 אשר בדרגותיה השונות מתייחסת לכושר עבודתו של המערער שנפגע כחלק הפרמטרים לקביעת הנכות, בעטיה יש להעניק אוטומטית תקנה 15 הנחה שגויה היא. לתקנה 15 קיימת שרשרת תנאים מצטברים והראשון שבהם הוא הקשר שבין הנכות לבין הפגיעה בעבודה.

בוועדת הרשות תקנה 15 נרשם במפורש כי פרשה לגמלאות מסיבות רפואיות בשל מצבה הרפואי הכללי ונכתב במפורש כי הפסקת עבודתה נובעת ממצבה הרפואי הכללי ולא עקב הפגיעה הנדונה.

3.2המערערת במקרה שלנו הפסיקה לעבוד כליל מסיבות שאינן תלויות בתאונה דנן. בפני הוועדה טענה המערערת כי נכותה הנפשית היא זו אשר מנעה ממנה להמשיך לעבוד ופגעה בכושר עבודתה. הוועדה שישב בה פסיכיאטר קבעה כי הנכות הקיימת למערערת בשיעור 10% אינה מסבירה את המגבלות התפקודיות שתוארו על ידה, מכאן שגם אם קיימת על פי לשון הסעיף פגיעה קלה בכושר העבודה אין בה כדי להסביר הפסקת העבודה באופן מוחלט שלכל הדעות הינה פגיעה קשה. הנמקת הוועדה מספיקה והוועדה אף מציינת באופן מפורש כי מצבה הנפשי לא היה לה להפסקת העבודה.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

4.במסגרת סמכותו של בית הדין לדון ב"שאלה משפטית" בלבד, בוחן בית הדין האם טעתה הוועדה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, התעלמה משיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת (ראה פסק דין בל 114/98 יצחק הוד נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע לד' 213).

5.על פי עקרון זה תבחנה טענות הצדדים.

6.לאחר שעיינתי בכתב הערעור ונימוקיו, בפרוטוקול הוועדה ובטיעוני ב"כ בעלי הדין, שוכנעתי כי יש לקבל את הערעור.

7.השאלה להכרעה במקרה שבפנינו היא האם מילאה הוועדה אחר ההוראות המפורשות שבפסק הדין.

הלכה פסוקה היא כי:

"משהוחזר עניינו/ה של המערער/ת לוועדה, עם הוראות, יהיה על הוועדה להתייחס אך ורק לאמור בפסק הדין" (דב"ע נ"ה/29-01, מנחם פרנקל נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160, בעמ' 162).