אוקס ואח' נ' אברהם ואח'

פסק דין

לפניי תובענה כספית על סך 8,781 ₪ וכן תובענה לפינוי הנכס הידוע כגוש 7111 חלקה 86 בפינת הרחובות דיזינגוף 14 ושדרות חן בת"א בה נוהל עסק של גלריה לדברי אומנות, הוא הנכס נשוא תובענה זו.

נטען בכתב התביעה שאימם המנוחה של הנתבעים החזיקה במושכר הנ"ל כדיירת מוגנת וניהלה במקום גלריה לתמונות ולדברי אומנות.

נטען שלאחר סיכום בעל-פה באמצעות נציג התובעים בישראל, רואה חשבון יוסף קרמר, לבין הנתבע 1, הוסכם כי הנתבעים יפנו את המושכר וימסרו את החזקה בו לתובעים וזאת כנגד תשלום בשקלים השווה ל-30,000 דולר ארה"ב אשר היו אמורים להיות משולמים במועד הפינוי.

הצדדים העלו על הכתב את ההסכמות ביניהם והסכם הפינוי צורף כנספח ב' לכתב התביעה, הסכם הפינוי הנ"ל הוגש לבית הדין לשכירות בת"א וביום 11/02/08 אישר בית הדין לשכירות את הסכם הפינוי בהתאם להוראות סעיף 12 לחוק הגנת הדייר.

נטען שעל אף שהגיע המועד לפינוי בהתאם להסכם הנתבעים, באמצעות הנתבע 1, ביקשו דחיות שונות לפינוי וכך העניין נמשך.

בשלב מסוים הודיע הנתבע 1 שאינו מפנה את המוכר.

זאת ועוד.נטען שהנתבעים מעבר לכך שלא פינו את הנכס הרי חדלו הם לשלם את דמי השכירות מאז יולי 2007 וחובם הנומינלי בגין דמי השכירות מסתכל ב-8,781 ₪ וכי הם אינם עושים כל שימוש במושכר ובמקום לא מתנהלת שום פעילות עסקית.

בנסיבות אלה טענו התובעים שקמה להם עילה לפינוי הן מכוח הסכם הפינוי, ויש לאכוף אותו על הנתבעים והן מכוח עילות של נטישה ואי תשלום דמי השכירות.

הנתבעים ציינו כי במידה וביהמ"ש יקבע שעילת הפינוי היא מכוח הסכם הפינוי כי אז יקבע שעל התובעים להפקיד את הסך של 30,000 דולר בכפוף לפינוי.

והכל כמפורט,כאמור בסעיף 11.2 בכתב התביעה.

מנגד, טען הנתבע 1 בכתב ההגנה שמר קרמר פנה אליו בשנת 2004 ושאל אותו אם הוא מעוניין למסור בחזרה את הגלריה וסוכם עימו על תשלום של 50,000 דולר עבור מסירת החנות, היינו 80,000 דולר עבור כלל החנות ומתוכם 50,000 דולר לנתבעים.

נטען שמשנת 2004 התנהל המו"מ בין הצדדים, וכלשונו של הנתבע 1 בסעיף 2 לכתב ההגנה "משנת 2004 מר קרמר משך אותי בטענה שלא קיבל תשובה מבעל הבית ובשנת 2007 פנה אלי מר קרמר שוב".

טוען הנתבע 1 שסופו של דבר הפנה אותו מר קרמר למשרד עו"ד קוסובסקי על מנת לחתום על מסמך הסכם הפינוי.

נטען שבשל אמונתו העיוורת של הנתבע במר קרמר חתם על המסמך שנמסר לו על ידי עו"ד ולא קיבל שום העתק ממנו.

לטענת הנתבע 1, רק לאחר קבלת כתב התביעה דנן התברר לו שבהסכם הפינוי נכתב שמגיע לו אך ורק סך של 30,000 דולר במקום 50,000 דולר שסוכמו לטענתו בשנת 2004.

לשיטתו, במקום שערך הנכס יעלה התובעים הורידו את מחירו.

עוד טען שסוכם עם מר קרמר שעד מסירת החנות מר קרמר יהא אחראי על תשלום הארנונה ובפועל הנתבע 1 שילם את תשלומי הארנונה "ללא שימוש בחנות" "ראה סעיף 4 לכתב ההגנה".

בסופו של דבר ציין שכאשר הוא בא לחנות כדי לפנותה התברר שאינה גישה לחזית החנות בגלל פחי אשפה ולא הייתה גישה לנזק ודברים אלו גרמו לו לנזקים כספיים פיזים ונפשיים.

הנתבע 2 לא הגיש כתב הגנה אולם חזר וציין שלא ידע דבר וחצי דבר ביחס לנכס, מעולם לא השתמש בו, לא שהה בו ולא החזיק בו אולם העיד אך כי הגיע למשרדי ב"כ התובעים על מנת לחתום על ההסכם, אישר כי חתם על ההסכם ושוחח עימו על הסכום שמגיע לו על פי אותו הסכם.