אופן חישוב הירידה בהכנסות של מבוטח עצמאי לאחר פגיעה בעבודה

השופט אילן סופר

1.         האם לצורך בחינת הירידה בהכנסות של נפגע לפי תקנה 15 לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז 1956 (להלן- תקנה 15), יש להתחשב במקדמות ששולמו ע"י הנפגע עובר לפגיעתו בעבודה כפי שנקבע בתקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות) התשמ"ד - 1984 (להלן- תקנה 11) או לפי שומת המס שהגיש? זוהי השאלה העומדת במרכזו של הערעור שלפנינו.

רקע עובדתי

2.         המשיב, מר נועם בן מויאל, יליד 1967, טכנאי מיזוג אוויר, נפגע בתאונת עבודה ביום 21.6.06. המשיב נפגע במרפק יד שמאל (שאינה ידו הדומיננטית) וכתוצאה מכך הוא מוגבל ביד שמאל. למשיב נקבעה דרגת נכות צמיתה בשיעור 24%.

3.         הוועדה הרפואית אשר דנה בשיעור נכותו של המשיב, שקלה להפעיל את תקנה 15 לאחר שמצאה כי המשיב יתקשה לבצע עבודות פיזיות בשל פגיעתו, ולטענתו קיימת ירידה בהכנסותיו בשל הצורך בהעסקת עובדים נוספים. הוועדה פנתה לוועדת הרשות, וזו קבעה כי מאחר שהמשיב עסק בתיקוני מעבדה, יכול הוא לבצעם ולו בחלקם וכן אין ירידה בהכנסותיו ואף קיימת עלייה. הוועדה אימצה את דוח ועדת הרשות ולא הפעילה את תקנה 15.

4.         המשיב ערער על החלטת הוועדה לבית הדין האזורי על מנת שתפרט מדוע אינה מקבלת את נתוני ההכנסה על פי דו"חות הכנסה שהומצאו ע"י המשיב ועליהם מבוססים נתוני הגבייה של המוסד לביטוח לאומי- המערער (להלן- המוסד), ביחס להכנסות המשיב בשנים 2006-2007.

            ביום 5.3.10 התכנסה הוועדה וביקשה בשנית לקבל את עמדת ועדת הרשות. ועדת הרשות קבעה כי אין ירידה בהכנסות המשיב. הבסיס לחישוב הקיצבה נעשה ע"י מחלקת הגבייה, ולא הובאו ראיות לעלייה בהכנסות קודם לתאונה. לנוכח האמור בדוח ועדת הרשות, קבעה ועדת הערר כי אין להפעיל את תקנה 15.

            על החלטה זו הגיש המשיב ערעור לבית הדין האזורי.

פסק דינו של בית הדין האזורי

5.         בית הדין האזורי בתל אביב (השופט אילן איטח; ב"ל 55135-11-10) קבע כי מהעדרה של הגדרה של הכנסה בתקנה 15  אין חובה לפרש את המונח הכנסה כפי שנעשה לצורך חישוב הגמלה בתקנה 11. על כן אין מניעה כי ההכנסה תיבחן לפי השומה הסופית ולא לפי ההכנסות שעל בסיסן שולמו המקדמות.

6.         התכלית של תקנה 15 היא ליצור התאמה בין אחוזי הנכות לבין מצבו של הנפגע. בשים לב לתכלית זו, יש להעדיף את הפירוש לפיו לצרכי תקנה 15, הירידה בהכנסות תיבחן לפי המצב האמיתי - דהיינו לפי השומה הסופית. יש לתת משקל לעיקרון העל של שמירה על  רמת חייו של המבוטח, וסטייה ממנו תעשה רק מקום בו קיימת הוראה מפורשת דוגמת תקנה 11.

            בית הדין האזורי קיבל את הערעור וקבע כי עניינו של המשיב יוחזר לוועדה על מנת שתבחן האם קיימת ירידה בהכנסות המשיב בהתאם לשומה הסופית של שנת 2006 ובהתאם תשקול הפעלת תקנה 15.

7.         המוסד הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי, ולאחר שניתנה רשות ערעור, נדון הערעור לגופו.

הערעור

            טענות המוסד

8.         המוסד טען יש לקבל הערעור ולקבוע כי גם בנוגע לתקנה 15 יש לאמץ את ההגדרה המופיעה בסעיף 98 לחוק ויש לבחון את הירידה בהכנסות לפי תקנה 11. לדעת המוסד מאחר שלא קיימים דברי הסבר לחקיקת משנה, ניסוח דבר חקיקה מאוחר יותר - כמו תקנה 12 לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז 1956 בה קיימת הגדרה של הכנסה לצורך אותה תקנה, אינו יכול להיות כלי פרשנות מועיל. לו המחוקק היה חפץ להגביל את השימוש בתקנה 11 למקרים בהם יש לקבוע את דרגת הנכות ודמי הפגיעה, היה מנסח את התקנות באופן דווקני אך התקנה מנוסחת באופן כללי, לפיה כל בחינה של הכנסה של עצמאי  הנוגעת לפגיעה בעבודה תיבחן על פי תשלום המקדמות. הרציונאל הראשון העומד בבסיס תקנה 11 מבוסס על העיקרון לפיו יש לשמור על רמת ההכנסה של המבוטח ערב הפגיעה ואין לסטות מכך, גם אם לכאורה המבוטח ניזוק מכך; הרציונאל השני הוא  שיש לחשב את הכנסתו של נפגע העבודה העצמאי לפי המקדמות ששילם ולא לפי השומה הסופית שהציג במועד מאוחר יותר.

9.         הותרת פסק דינו של בית הדין האזורי על כנו, מנוגדת להלכה הפסוקה לפיה יש לעודד מבוטחים לשלם דמי ביטוח בגין הכנסותיהם האמיתיות. במקרה הנדון, המשיב בחר שלא לפנות למוסד בבקשה להגדיל את המקדמות בהן התחייב, ולא דיווח על שינוי. לראייה, טוען המוסד, בשנת 2009 פנה המשיב למוסד בחודש אפריל וביקש להקטין את המקדמות עבור החודשים ינואר-מרץ.

10.       עוד טען המוסד, כי אין לקבל את טענת המשיב, לפיה ניתן ללמוד מהתשלומים ששילם למס הכנסה על ההבדל הניכר שבין הכנסותיו לפני הפגיעה ואחריה, כיוון שהכנסה בחודש זה או אחר אינה יכולה לשמש אינדיקציה לשיעור ההכנסה הממשית שנקבעת לפי ההכנסה השנתית.

            טענות המשיב