אופיר ואח' נ' פוקס

החלטה

לפני בקשה הנתבע לחייב את התובעים במתן ערובה להבטחת הוצאותיו לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי. התובעים מבקשים לדחות את הבקשה.

א.ברקע הבקשה

1.הנתבע בעל זכויות במבנה המצוי ברחוב המלאכה 8 בפרדס חנה (להלן הנכס). הנכס הושכר לתובעים ושימש אותם בחלקו כבית-מלאכה ובחלקו כדירה למגוריהם. ביום 3.1.2006, תוך תקופת השכירות, פרצה בנכס שריפה.

2.בעקבות השריפה הגיש הנתבע תובענה כספית נגד התובעים אשר התבררה בבית-משפט השלום בחיפה בת"א 3845/06. התובענה, בגדרה אוחדו גם תביעות שטריות שהגיש הנתבע נגד התובעים, הוכרעה בפסק-דין בו חויבו התובעים לשלם לנתבע סכום שהוערך על-ידיו בסך כולל של כ- 100,000 ₪. סכום זה מבטא גם את אחריותם החוזית של התובעים לנזק שנגרם לנכס בשל השריפה.

3.בהליך זה מבקשים התובעים לחייב את הנתבע בתשלום נזקיהם שנגרמו בגין השריפה ותוצאותיה בסך של 120,000 ₪. סכום זה כולל שווי רכוש שהתכלה בשריפה בסך 50,000 ₪, שווי רכוש שהתכלה בשל התנהלות הנתבע לאחר השריפה בסך 10,000 ₪, הוצאות והפסדים הנובעים מן הצורך לעבור דירה לאחר השריפה בסך 20,000 ₪ ו- 40,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

4.הנתבע ביקש לחייב את התובעים במתן ערובה בסך של 20,000 ₪ להבטחת הוצאותיו בשים לב לסכום התביעה, לסיכוייה הנמוכים ולמצבם הכלכל הרעוע של התובעים.

ב.דיון והכרעה

1.אין פסול בכך שלבקשה לא צורף תצהיר לאימות עובדותיה. צירוף תצהיר אינו נדרש אם נימוקי הבקשה נסמכים על טענות כתב-התביעה ועל נספחיו – כפי שנעשה כאן.

2.בכתב-התביעה הוטעם שלאחר השריפה "[...] נותרו התובעים מחוסרי כל למעט הבגדים שעל גופם, כשכל תכולת ביתם עלתה באש" [שם, בסעיף 19]. עוד צוין שלאחר שהנתבע פעל באורח חד-צדדי לפינוי חצר המושכר פגע הנתבע במה שלאחר השריפה היה רכושם היחיד של התובעים עלי אדמות [שם, בסעיף 23]. אמירות אלה, שהתובעים בחרו לכלול אותן בכתב-התביעה, מעידות לכאורה על מצב כלכלי שאינו שפיר. לו ביקשו התובעים לסתור מצג לכאורי זה, שהם שיצרוהו בטענות כתב-התביעה, הרי שניתנה להם הזדמנות לעשות כן במסגרת התשובה לבקשה, תוך הנחת תשתית עובדתית שתצביע על יכולתם לשלם את הוצאות הנתבע אם תידחה התובענה בסופו של יום. התובעים לא הרימו אל הנטל, לא פרטו את מצבם הכלכלי דהיום ולא הציגו אסמכתאות על כך. על כן בעינה עומדת, בשלב זה של הבירור, התמונה הלכאורית המצטיירת מטענות כתב-התביעה.

3.חלק מסכום התביעה מיוחס לנזק שנגרם לרכושם של התובעים בשריפה ואשר היה מצוי בדירת המגורים בנכס. התובעים צרפו לכתב-התביעה הסכם שכירות מיום 11.5.2003 שנערך בינם לבין הנתבע ביחס לדירת המגורים. סעיף 18(א) להסכם השכירות מורה כך: "מוסכם כי המשכיר לא ישא בכל אחריות לכל נזק שייגרם לגוף ו/או לרכוש השוכר או של כל אדם אחר במושכר או מחוצה לו, מכל סיבה שהיא, וזאת במשך כל תקופת החזקתו של השוכר במושכר". לכאורה הוענק בסעיף זה פטור לנתבע מאחריות לנזק שנגרם לרכוש התובעים שנפגע בשריפה, ללא קשר לשאלה מי מהצדדים נושא באחריות לפרוץ השריפה. זאת ועוד – ואף זאת לכאורה – סעיף זה אינו פוטר את הנתבע לנזק מסוג אחר, דוגמת זה שבעטיו נדרש לשלם לתובעים סך של 10,000 ₪. אף הנזק התוצאתי שביטויו בצורך לעבור דירה בשל השריפה אינו נכלל לכאורה בסעיף 18(א) להסכם השכירות; לעניין זה נודעת לכאורה חשיבות לשאלה לפתחו של מי רובץ האשם בגרימת השריפה.

4.ברי שפרשנותו והיקף תחולתו של סעיף 18(א) להסכם השכירות, צריך שיתבררו בד-בבד עם בירור ההליך לגופו. בשלב מקדמי זה נראה לכאורה, ומבלי שיהא בכך כדי להכריע בשאלות הללו לגופן, כי סיכויי התביעה אינם איתנים ביחס לכמחצית סכומה (קרי, הסך של 50,000 ₪ שנתבע בגין שווי הרכוש שהתכלה בשריפה ומחצית הסכום שנתבע בגין מפח נפש).

5.תקנה 519(א) מעניקה לבית-המשפט שיקול-דעת להורות לתובע להפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבע. תכליתה של הוראה זו למנוע תביעות סרק ובעיקר להבטיח את הוצאות הנתבע כאשר נראה שסיכויי התביעה אינם גבוהים. השימוש באמצעי של חיוב בהפקדת ערובה יעשה במשורה על-מנת לא לפגוע בזכותו החוקתית של תובע לגשת לערכאות ולהתדיין עם בעל-הדין שכנגד. דברים אלה יפים גם בהתייחס לתובע שיכולתו מועטה. עצם עוניו של תובע אינו מהווה הוא לבדו עילה לחייבו בהפקדת ערובה, שאם לא כן תהא התוצאה סגירת דלתות בית-המשפט בפני תובעים מעוטי יכולת [רע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' ניב, פ"ד נד(2) 845 (2000); רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח(5) 865 (2004)]. בה בשעה גם זכות הקניין של הנתבע צריכה להילקח בחשבון; בשלב של טרם בירור ההליך מעמדו של התובע הוא של 'המוציא מחברו' ויש למנוע ככל האפשר מצב בו יצא הנתבע בסופו של יום בחסרון כיס בשל תובענה שהוגשה נגדו ללא בסיס ממשי.

החלטה בבקשה כזו שלפני מחייבת אפוא עריכת איזון בין שיקולים נוגדים:

החלטה בדבר מתן ערובה להוצאות על ידי תובע הפונה לבית משפט מערבת שיקולים נוגדים: האחד - מימושה של זכות הגישה לערכאות, מצריכה התחשבות ביכולתו הכלכלית של יוזם ההליך לעמוד בנטל הכספי הכרוך בהפקדת ערובה. מנגד, יש משקל לעניינו של נתבע בהליך, המובל באמצעות התובענה לדיון בערכאות, וזכאי להגנה כי אם ההליך נגדו יידחה, יהיה בידו לממש את גביית הוצאות המשפט שנפסקו לזכותו, לבל יסבול חסרון כיס עקב הליך שהוגש נגדו שלא ביוזמתו. [...] על בית המשפט לאזן בין השיקולים האמורים, ובמסגרת איזון זה, לתת משקל יחסי ראוי למיהות התובע ומצבו הכלכלי, למיהות הנתבע ומעמדו, לטיב השאלות שהתובענה מעלה, ולהערכת סיכוייה להתקבל [...].

[רע"א 3601/04 ו'נצ'ון נ' מדינת ישראל-מנהלת ההגירה, משטרת ישראל (18.10.2007)].

6.כתב-התביעה והסכם השכירות מלמדים לכאורה על חולשת ההליך ביחס למחצית סכומו. חלקה האחר של התביעה נחזה כבעל סיכוי. אין מדובר אפוא בהליך סרק שסיכוייו להידחות במלואו ניכרים כבר בשלב זה. קבלת התביעה בחלקה בלבד לא תהא כרוכה מטבע הדברים בחיוב התובעים בתשלום הוצאות לנתבע – הן ההוצאות שלהבטחתן מבקש הנתבע לחייב את התובעים בערובה – אלא בהשתת הוצאות על הנתבע בסכום שיתאם את אותו חלק של התביעה שיתקבל. במצב דברים זה אינה מתקיימת עילה לחיוב התובעים במתן ערובה. חיוב כזה עלול לשמש אבן נגף לבירור אותו חלק של התביעה שאינו לוקה בקשיים לכאוריים ולפגוע אגב כך בזכות הגישה של התובעים לערכאות.

7.הבקשה לחייב את התובעים במתן ערובה נדחית אפוא. הוצאות הבקשה תובאנה בחשבון בפסיקת הוצאות ההליך בסופו.

המצאה לצדדים.

ניתנה היום, ז' אייר תשע"ג, 17 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.