אוסדון(אסיר) נ' מדינת ישראל

החלטה

1.לפני ערר על החלטה מיום 23/7/13 שניתנה על ידי כב' השופטת זהבה קאודרס בנר בתיק מ"ת 14753-07-13 בבית משפט השלום בעכו. בהחלטה זו הורתה כב' השופטת על מעצרו של העורר עד תום ההליכים במשפטו וסירבה לשחררו לחלופת מעצר.

2.נגד העורר הוגש כתב אישום אשר ייחס לו ולנאשם נוסף (אילן אפשטיין) מספר עבירות. נגד העורר נטען כי ביצע עבירה של התפרצות למגורים בכוונה לבצע עבירה לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – "חוק העונשין"), קשירת קשר לעשות פשע לפי סעיף 499 (א)(1) לחוק העונשין, החזקת מכשירי פריצה עבירה לפי סעיף 409 לחוק העונשין, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין.

נטען בכתב האישום, כי ביום 25/6/13, סמוך לשעה 10:46, התפרץ העורר יחד עם הנאשם הנוסף לביתו של המתלונן. היה זה על סמך תכנון וביצוע משותפים של הנאשם האחר ושל העורר: הנאשם האחר ניצל היכרות מוקדמת עם המתלונן, קבע עמו פגישה מחוץ לביתו של המתלונן. כשנפגשו - השהה הנאשם האחר את חזרת המתלונן לביתו על מנת לאפשר לעורר להתפרץ באותה עת לביתו של המתלונן, תוך כדי שהעורר והנאשם האחר מתאמים ביניהם טלפונית בעוד העורר מתפרץ אל בית המתלונן.

נטען עוד בכתב האישום כי העורר גזר עם "קאטר" את סורגי החלונות בשירותים של בית המתלונן, השתחל דרך החלון, נכנס לבית המתלונן, חיטט בבית תוך כדי פיזור תוכן ארונות על הרצפה, וכשנודע לו טלפונית מהנאשם האחר, שהמתלונן בדרכו חזרה לביתו, יצא מהבית. פריצה זו היתה מתואמת בין השניים, העורר והנאשם האחר, ומתוכננת על ידיהם מראש.

3.כאשר יצא העורר מבית המתלונן, השוטרים הבחינו בו וביקשו לעוצרו. העורר ברח מהמקום ולאחר שנתפס על ידי השוטרים, שרדפו אחריו, הניף גפיו בכוח על מנת למנוע מעצרו.

4. בית משפט קמא, בהחלטה מפורטת (על כ-18 עמודים) סקר את הראיות שבתיק התביעה, ומסקנתו היתה שיש בהן מצע ראייתי לכאורי, המספיק לצורך הדיון אם יש לעצור את העורר ואת שותפו.

5.באשר לחלופת מעצר קבע בית משפט קמא כי מדובר בעבירה מתוחכמת ומתוכננת בשותפות של שני הנאשמים. עוד לקח בית משפט קמא בחשבון שהעורר צבר לחובתו 21 הרשעות קודמות ב-88 תיקי חקירה שונים הכוללים מאות עבירות, בהן סמים, רכוש, אלימות, הפרת הוראה חוקית, עבירות נגד שוטרים, מרמה, עבירות בנשק ובריחה ממשמורת חוקית. כמו כן תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה של 18 חודשים. בנסיבות אלו קבעה השופטת קמא, יש סיכון לציבור בשני הנאשמים וכן יש "סיכון בולט" להמלטות העורר מאימת הדין, מאחר שתלויה על צווארו החרב של אימת הדין – המאסר על תנאי והענישה עקב ריבוי ההרשעות הקודמות.

6.העורר טען בערר הן כנגד הקביעה שיש תשתית ראייתית לכאורה כנגד העורר, והן שלא נבדקה כלל חלופת מעצר ולא נבחנו החלופות שהוצעו על ידי העורר, מעצר בית מלא בבית גיסתו ביבנה, בפיקוח גיסתו ואמו ובאיזוק אלקטרוני, או מעצר כנ"ל בעיר נהריה אצל מפקחת, או בעיר מעלות בבית אמו בצירוף מפקחת נוספת על אמו, ואף שתי החלופות האחרונות ילוו באיזוק אלקטרוני.

תשתית ראייתית

7.בחנתי את טענותיו של העורר באשר לתשתית הראייתית: נטען כי לא התקיים עיקוב יחידת העיקוב ביום האירוע, לא קיימים צילומים המתעדים את העורר בעת ביצוע העבירה על אף שהוא תועד על ידי אותה יחידה בימים קודמים, ויחידת העיקוב לא עצרה את הפריצה בעודה מתנהלת.

כן טען העורר, שלא נתפס עליו כלי פריצה כלשהו. הוא לא נחקר על החזקת כלי פריצה. אמנם נמצאו בשטח מספריים לגיזום עשביה, אולם אין קשר בינו לבינם. עוד לעניין זה טען העורר שלא נמצאו טביעות אצבעות בזירת האירוע, או ממצאים ביאולוגיים אחרים, הקושרים את העורר לאירוע. לא ניתן להוכיח כי הקול שהוקלט ונשמע מדבר בטלפון הוא קולו של העורר או כי המסרון נרשם על ידו.

8. באשר לטענה, כי העורר התנגד למעצרו, הרי לעמדתו השוטרים תקפו אותו והם היו לבושים אזרחית. השריטות על פניו ובגדיו הקרועים תומכים בטענתו כי הוא הותקף על ידי השוטרים ונלחם להגן על עצמו.

9.כאשר נבחנות הראיות שבתיק הן לעניין הרשעה בהכרעת דין והן לעניין דיות הראיות לצורך דיון במעצר עד תום ההליכים, לא ניתן לומר כי בשל העדר ראיות ישירות או באיכות מעולה, אין ראיות מספיקות. לעתים הראיות הן נסיבתיות בלבד, והצטברות של כמה מהן עשויה לספק את הצורך בתשתית ראייתית לכאורית לצורך מעצר עד תום ההליכים (כמו גם להרשעה):

"הלכה פסוקה היא כי תשתית ראייתית לכאורית, אף שהיא מורכבת ממסכת של ראיות נסיבתיות, עשויה להוות תשתית מספקת לצורך מעצר עד תום ההליכים מקום שיש בה כדי לבסס סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו (ראו בש"פ 5046/05 קאסם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פסקה 10 להחלטה; בש"פ 1466/04 זדה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)), ובלבד שהראיות לכאורה ככל שהן נסיבתיות תהיינה על פניהן בעלות עוצמה שיש בה להוביל למסקנה לכאורית ברורה בדבר סיכויי ההרשעה (ראו בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' קנילסקי (לא פורסם))".

(ראו עוד בעניין זה: בש"פ 826/08 קשאש נ' מדינת ישראל, 14/2/08; בש"פ 3526/13 כיאל נ' מדינת ישראל, 27/5/13).

בנדוננו דנה השופטת קמא בטענות אלו של העורר. היא הפנתה לראיות, שבחנתי אותם גם אני, ואני מסכימה עם ממצאיה. כך עומדת הראיה כי העורר נמצא מיד לאחר ההתפרצות בסמוך לבית המתלונן. על גופו נמצאו שני הטלפונים הניידים, שלאחר השוואה עם המספרים שבטלפון הנייר של הנאשם האחר, עלו השיחות וסמיכותן לביצוע הפריצה או תוך כדי הפריצה. דו"חות ה-S.M.S שבידי התביעה מהן עולות אמרות שמחשידות בביצוע המעשה בשותפות על ידי שני הנאשמים. שריטות על פניו של העורר, שניתן לקושרן לפריצת הרשת בבית המתלונן (אם כי בעניין זה, לדעתי, חסרה בדיקה של שאריות דם או רקמה תאים אנושית), צילומים של התביעה באשר לפגישה של שני הנאשמים ביום 23/6/12, כך שהיתה להם הזדמנות לתכנן את הפריצה, עדותה של חברתו של העורר, לפיה שני הנאשמים בילו יחד הרבה בתקופה הסמוכה לפריצה, קישור הטלפון הנייד שעל העורר להודעות ה-SMS מהנייד של הנאשם האחר, כאשר הוכח כי חלקן היו בעת ביצוע הפריצה. לכאן יש להוסיף כי העורר שתק במהלך כל חקירתו (וראן באשר לשתיקת נאשם בחקירתו, בין היתר בבש"פ 7216/05 אגבריה נ' מדינת ישראל, 23/5/08; בש"פ 1947/09 מדינת ישראל נ' לוי, 9/3/09).

10.אוסיף כי בחנתי את רשימת השיחות בנייד של הנאשם האחר (ת/5 לפי סימונה של כב' השופטת קמא), וכי הדין עם העורר שהרישום "הוה איתך" הוא מהשעה 7:28, ואילו הפריצה היתה בשעה 10:46, כך שנראה כי ראיה זו משקלה מועט ביותר, אם בכלל, אולם ישנם פלטי שיחות נוספים המראים על התכנון; ראו נ1/1 כסימונה של השופטת קמא – שיחה מיום 24/6/13, שבה מדברים השניים על כך שמחר תהיה הפגישה עם המתלונן, ושיש שיטה חדשה באינטרנט להסתכל על הבתים בכל העיר. ראו גם את פלט השיחה בת/2, שם ישנו מסרון מיום האירוע שעה 10:29, כאשר הדובר שואל "הוה אתך". על אופן הכתיבה של המלה "הוה" כאשר הכוונה ל"הוא" עמדה השופטת קמא שיש ראיה הקושרת את העורר לאופן כתיבה כך. ראו שיחה בת/2 משעה 10:42 כאשר הדובר (שהתביעה טוענת כי הוא העורר) שואל את הנאשם האחר אם המתלונן עדיין אתו, והנאשם האחר עונה לו שכן וכי מעוכב עוד כ-10 עד רבע שעה, וכי הוא ימשוך אותו עוד קצת. בשיחה נוספת משעה 10:58 ביום האירוע, אומר הנאשם האחר לעורר, כי "הוא הולך הביתה" והכוונה למתלונן, והמשוחח השני עונה "נו יופי, שרפנו את העבודה, שרפנו את העבודה". הנאשם האחר עונה "לא נורא, יהיה בסדר, טוב? תצא. נדבר".

11.בנסיבות אלו, לא מצאתי שהראיות לכאורה הן "חלשות" במידה כזו, שעצם חולשתן מצדיקה שחרור לחלופת מעצר (וראו לעניין זה בש"פ 5564/11 פלוני נ' מדינת ישראל, 8/8/11, פסקה 4 להחלטת השופט עמית).

עילת מעצר