אונטרמן נ' הנגבי ואח'

החלטה

בפניי בקשה להפקדת ערובה וכן בקשה לסילוק התביעה על הסף. החלטה זו תינתן בנושא הבקשה להפקדת ערובה בלבד. החלטה לעניין הבקשה לסילוק על הסף תינתן בנפרד.

הצדדים:

התובעת מתגוררת בבלגיה והינה הבעלים והמחזיקה בבית מגורים צמוד קרקע (להלן: "הנכס"), המצוי בשכנות לביתה של הנתבעת בהרצליה.

התובעת הגישה את התביעה דנא שעיקרה צו עשה לתיקון חריגות בנייה, או בנייה שנעשתה בניגוד להיתרים. כמו כן, התובעת צירפה חוות דעת מומחה לחיזוק הטענות בתביעה.

טענות המבקשת (הנתבעת):

בבקשה שבפניי מבקשת הנתבעת לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה. הנתבעת מצביעה על מס' טעמים: התובעת הינה תושבת חוץ; לא ידוע על נכסים של התובעת בארץ- הנכס הידוע המצוי במוקד התביעה ממושכן במשכנתא ללא הגבלת סכום; טיב הכתובת שנמסרה אינו ברור; סיכויי התובענה אינם גבוהים.

טענות המשיבה (התובעת):

התובעת מבקשת לדחות את הבקשה להפקדת ערובה מהטעמים הבאים: חיוב בערובה עלול לפגוע בזכות הקניין החוקתית של התובעת ע"פ חוק היסוד; ע"פ התקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי) התשנ"ט- 1968 (להלן: "תקנות אמנת האג"), פטור תושב זר מחיוב בערובה מחמת שאין לו מקום מגורים בישראל, אם הוא אזרח אחת המדינות החתומות על אמנת האג והתובעת אזרחית בלגיה אשר חתומה על אמנת האג. כמו כן, לתובעת נכס בארץ- הוא מושא התביעה; התובעת הציגה את כתובתה בחו"ל כהוראת תקנה 9(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "תקסד"א"); סיכויי התביעה הינם גבוהים; סכום הערובה המבוקש מאת הנתבעת (סך של 65,000 ש"ח) חסר כל פרופורציה להוצאות הנתבעת הצפויות.

דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בבקשה, בתגובה ובתשובה וכן בנספחים שצורפו, אני קובעת כי דין הבקשה לחיוב בערובה להתקבל. הטעמים לקביעתי זו יובאו כדלהלן:

המסגרת הנורמטיבית:

תקנה 519(א) לתקסד"א קובעת כך:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

תקנה 519 אינה מפרטת מהם המקרים בהם יורה בית המשפט לתובע על הפקדת ערובה והדבר נתון לשיקול דעת בית המשפט.

ברע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד (1) 647, 650 התייחס כב' השופט לוין לכללים שנתגבשו בפסיקה בנוגע לחיוב בהפקדת ערובה וכדבריו:

"הכלל הוא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. טעם לדבר הוא, שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בית המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה. עם זאת, מסמיכה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, כאשר נוכח לדעת שנסיבות מצדיקות את הדבר. תקנה 519 אינה מפרטת כיצד יש להפעיל את שיקול הדעת האמור, אך בפסיקה נתגבשו כמה כללים שיש בהם, בלי להיות ממצים, כדי להדריך את בית המשפט לגבי השימוש בשקול דעתו, כגון: כאשר מתגורר התובע בחוץ לארץ, והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבותן, ואין בידי התובע להצביע עם נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע, או כאשר התובע לא המציא את מענו כנדרש לפי תקנה 9 (2).... תנאי נוסף לחיוב בהפקדת ערבון נוגע לסיכוייו של בעל דין לזכות בהליך".

וכן יפים לעניינו הדברים הבאים שנאמרו ברע"א 6066/00 חאלד אעדילי נ' חב' סלקום ישראל בע"מ (ניתן ביום 17/04/2001):

"על-פי האמור בתקנה 519, רשאי בית המשפט לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע. בית המשפט עשוי לעשות שימוש בסמכותו זו, כאשר התובע הינו תושב חוץ, שגביית הוצאות ממנו-אם תפסקנה כנגדו-תהא קשה או בלתי אפשרית (י' זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ש' לוין עורך, 1995) 900). בית המשפט איננו מנוע מלשקול שיקולים רלוונטיים נוספים, וכל מקרה נבחן על פי נסיבותיו-הן בשאלה האם יש מקום להורות על הפקדת ערובה, והן בשאלה איזה סוג ערובה תופקד ומה גובהה (רע"א 6786/99 חאתם עאשור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם))".

תקנה 519 לתקסד"א מעניקה לבית המשפט שיקול דעת להורות לתובע להפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבע. הרציונל העומד בבסיס התקנה הוא למנוע תביעות סרק ובעיקר להבטיח הוצאות הנתבע כאשר נראה כי סיכויי התביעה נמוכים. ככלל, השימוש באמצעי של הפקדת ערובה על פי התקנה, יעשה במקרים נדירים ובנסיבות חריגות וזאת לאור זכותו החוקתית של תובע לגשת לערכאות ולהתדיין עם בעל הדין היריב וזכות הקניין שלו, גם כאשר מדובר בתובע מעוט יכולת (ראו רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח(5) 865 (2004) (להלן: "הלכת איברהים")).