און ואח' נ' מנולה ואח'

פסק דין

לפניי בקשת הנתבע לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות ולחלופין להעברתה לבית משפט לעניני משפחה בשל היעדר סמכות ענינית.

התובעים הם הזוכים עפ"י הצוואה של המנוחה הגב' בתיה אופנגנדר (להלן "המנוחה") שנפטרה ביום 31/1/96 ולגביה ניתן צו לקיום צוואה בביהמ"ש בתל אביב ביום 6/10/96. התובעים 1 ו- 2 הם בניה של המנוחה, תובעת 3 הינה רעייתו של תובע 1 ואמו של הנכד הזכאי לפי הצוואה ומשמשת כאפוטרופוס על רכושו לפי הצוואה.

הנתבע הינו בן אחותו של המנוח מר קאופמן טוביאס ז"ל (להלן: "המנוח") שנפטר ביום 21/11/08 , והוא יורש שלו ע"פ צו ירושה.

המנוחה והמנוח, בן זוגה לחיים (שלא היו נשואים זה לזו), ניהלו בחייהם חשבונות בנק משותפים.

התובעים טוענים כי על חשבונותהם המשותפים (מפתיחתם ועד מות המנוח), חלה הלכת השיתוף מכוח היותם ידועים בציבור במשך 16 שנים.

חלקם של התובעים כבאים בנעלי המנוחה, עומד אפוא על מחצית (לפחות) מכלל הכספים שנצברו בחשבונות אלו, נכון ליום פטירת המנוח והם זכאים לקבלם.

ביתר פירוט טוענים התובעים ל- 3 חשבונות; חשבון אחד, בבנק הפועלים היה של המנוחה עוד בטרם הכירה את המנוח, ולאחר שהכירו הוא הצטרף לחשבון. חשבון שני, בבנק לאומי פתחו המנוחה והמנוח ביחד נוכח חייהם המשותפים וניהול משק בית משותף. חשבון שלישי, חשבון של המנוח בלבד בבנק מזרחי שהוא פתח לאחר מות המנוחה והעביר לשם כספים מתוך חשבונם המשותף בבנק הפועלים.

לטענת התובעים לאחר מות המנוחה הם היחידים שדאגו למנוח ושימשו לו לחברה. בשלב מסוים ביקש לעבור לבית אבות ולאחר שהבטיח לתובעת 3 שהם לא יקופחו בחלקם בצוואה, הוא העביר מהחשבון בבנק לאומי סך 85,000 ₪ לתשלום דמי כניסה ופיקדון לבית האבות. כך גם כל מחייתו השוטפת עד מותו מומנה מאותו חשבון בבנק לאומי.

ע"פ ברור שערכו עמדו הסכומים בחשבונות המשותפים של המנוחה והמנוח על סך 650,000 ₪ ולטענתם מחציתם מגיע למנוחה וכפועל יוצא להם כזוכים בצוואה. הם הם עותרים בתסיעתם לחייבו להשיב להם כספים בסך 391,501 ₪.

הבסיס המשפטי לתביעתם הוא כי על כל הכספים בחשבונות המשותפים של המנוחה והמנוח חלה הלכת שיתוף הנכסים בהיותם ידועים בציבור. התזה בבסיס תביעתם היא כי תתכנה שתי אפשרויות עובדתיות. אפשרות אחת כי חשבונותיהם המשותפים של המנוחים (בבנק הפועלים ובנק לאומי) כללו סעיף הוותרות בחיים לבן הזוג והאפשרות השניה היא כי לא נכלל סעיף כזה בחשבונות.

לטענתם אם אין סעיף הוותרות כי אז המנוח לא היה זכאי להמשיך ליהנות ממלוא הכספים שבחשבונות והתובעים זכאים למחצית מהסכומים שהיו בחשבונות המשותפים לעיל ביום פטירת המנוחה. אם מאידך יש סעיף הוותרות הרי שהמנוח היה רשאי להמשיך להשתמש בכספים עד מותו אך ביחס לכספים שנשארו עם מותו, הם זכאים למחצית מהסכומים שבחשבונות נכון ליום פטירת המנוח.

התובעים טוענים בתביעתם כי הנתבע קיבל צו ירושה לגבי המנוח ובאמצעות צו זה רוקן את הכספים המשותפים של המנוחים בבנקים השונים ואף דאג לקבל לידיו החזר יתרת הפיקדון מבית האבות. בכך שלל הנתבע מהתובעים את מנתם לפי צו קיום הצוואה. לטענתם התברר להם אודות מעשיו רק ב-10/09.

התובעים אף הגישו בקשת ביניים לחייב את הנתבע ואת הבנקים למסור מידע אודות הכספים שהיו באותם חשבונות מיום פטירת המנוחה ועד פטירת המנוח.

הנתבע התנגד לבקשת הביניים ואף הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף ולחלופין ביקש להעביר התביעה לבית המשפט לעניני משפחה. לטענתו, אין לבימ"ש זה סמכות לדון בתובענה וכי הסמכות הענינית מוקנית לביהמ"ש לענייני משפחה כלשונו של סעיף 3(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה – 1995, (להלן : "החוק") לפיה "עניני משפחה לפי חוק זה יידונו בבית המשפט לעניני משפחה" ובהתאם לסעיף ההגדרות אשר קובע כי "עניני משפחה" הם בין השאר:

1. (2)תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא;

1. (6)תובענה לפי חוקים אלה:

(ה)חוק הירושה, תשכ"ה-1965, לרבות תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה, יהיו הצדדים אשר יהיו;

עוד הוא טוען כי דינה של התביעה להדחות בשל עילת ההתישנות. צו קיום הצוואה ניתן לתובעים ב-6/10/96 והיה לתובעים 7 שנים מאותו יום לדרוש כספים המגיעים להם לטענתם. 7 שנים אלו הסתיימו ב-5/10/03 מבלי שהתובעים עשו דבר והואיל והתביעה הוגשה באפריל 2010 העילה התיישנה זה מכבר.