און ואח' נ' לוי ואח'

פסק דין

1. ביום 15.11.11 אירעה תאונת דרכים בה נפגעו רכב התובע ורכב הנתבע 1 (להלן: הנתבע). תביעת התובע היא לפצותו על נזקיו בגין הפגיעה ברכבו. התביעה שכנגד, שהוגשה נגד התובע והנתבעת שכנגד 2 (להלן: מנורה) מבטחת רכבו של התובע, על-ידי הנתבע 1 והנתבעת 3 (להלן: הראל) מבטחת רכבו של הנתבע 1, היא לפצותם בגין הנזקים שנגרמו להם בעטיה של הפגיעה ברכב הנתבע.

2. התאונה ארעה ברחוב האומן בירושלים, בכביש שהוא דו סטרי, בו בכיוון אחד ישנם שני נתיבים, ואילו בכיוון השני ישנו נתיב אחד. מסלולי הנסיעה בכיוונים השונים מופרדים בקו הפרדה לבן רציף, ואילו הנתיבים לאותו כיוון מסומנים בקו הפרדה מקווקו. לצדי המסלול בכיוון בו ישנם שני נתיבים מצויה תחנת דלק. ליוצא מתחנת הדלק ישנה אפשרות להשתלב ימינה במסלול הימני מבין שני הנתיבים, או לפנות שמאלה לעבר המסלול שכיוונו הפוך (ישנו קטע שאינו מסומן כקו הפרדה רציף), ולשם כך יש לחצות את שני הנתיבים ולהשתלב שמאלה במסלול לכיוון הנגדי. ביציאה מתחנת הדלק ישנו תמרור המורה על מתן זכות קדימה.

3. ביום התאונה ביקש התובע לצאת מתחנת הדלק ולפנות שמאלה. כאמור, לשם כך היה עליו לחצות את שני הנתיבים ולהשתלב שמאלה במסלול לכיוון הנגדי. על-פי גרסת התובע, שלא נסתרה בנקודה זו, רכב שהגיע משמאלו, קרי בנתיב הימני מבין שני הנתיבים, עצר ונתן לו אפשרות לעבור, כאשר מאחוריו עצרו רכבים נוספים והמתינו. התובע טען, כי אכן יצא לעבר נתיב הנסיעה הימני, ובעודו מבקש להמשיך קדימה כדי לחצות גם את נתיב הנסיעה השמאלי ולפנות שמאלה לעבר כיוון הנסיעה הנגדי, ובעודו במהירות אפסית, פגע בו רכבו של הנתבע, שלטענתו נסע במהירות רבה. התובע העיד, כי קודם לפגיעה לא ראה את רכבו של הנתבע. הפגיעה אירעה בין חזית שמאל של רכב התובע לבין צדו הימני של רכב הנתבע. לטענת התובע, אופי הנזק שנגרם לרכב הנתבע מלמד על כך שהנתבע הוא זה אשר פגע בו.

4. הנתבע גורס, כי נסע בנתיב השמאלי מבין שני הנתיבים, מכיוון שהנתיב הימני היה יותר עמוס, אך לא ראה רכבים עוצרים בנתיב הימני. לטענת הנתבע, הוא לא נסע במהירות, נסע בנתיב שלו ולא שינה מנתיב נסיעתו. לטענתו, הוא לא ראה את רכב התובע ולפתע קיבל מכה, שהתבררה כפגיעה בשתי הדלתות הימניות שלו. פגיעה זו מעידה, כך לטענתו, שהתובע הוא זה שפגע ברכבו. עוד טוען הנתבע, כי היה על התובע לתת זכות קדימה, גם לאחר שעבר את הנתיב הימני והתקדם לעבר הנתיב השמאלי (ואף בהמשך, כשהיה נדרש להשתלב שמאלה לכיוון הנגדי), וזאת לא עשה.

5.לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את טיעוני הצדדים בעל-פה בדיון מיום 19.7.12 ואף עיינתי בתמונות שהוצגו בפני, הן לעניין הפגיעות ברכבים הן לעניין מיקום התאונה, שוכנעתי כי שני הצדדים אחראים לתאונה, כאשר עיקר האחריות מוטלת על התובע. על מנת שחזית שמאל של רכב התובע תפגע בצדו הימני של רכב הנתבע, היה על רכב התובע לבלוט, ולוּ במעט, אל תוך הנתיב השמאלי בו נסע הנתבע. מסקנה זו נובעת מן העובדה שבנתיב הימני עמדו על-פי גרסת התובע הרכבים שעצרו על מנת לאפשר לו לעבור, ולכן אין זה אפשרי שהנתבע סטה מן הנתיב השמאלי אל עבר הימני; מה גם שהעיד, ועדותו לא נסתרה, כי לא עשה כן. בנסיבות אלה, הרי שעל אף ששוכנעתי כי התובע יצא בזהירות רבה מתחנת הדלק ואף התקדם באיטיות לשם חציית הנתיבים, הרי משחזית רכבו נמצאה, ולוּ רק בחלקה השמאלי, בתוך הנתיב השמאלי, בו נסע הנתבע, הרי שבכך הפר התובע את חובת מתן זכות הקדימה שהוטלה עליו, הן מכוח התמרור המוצב ביציאה מתחנת הדלק הן מכוח העובדה שיצא מן התחנה וביקש לחצות את שני הנתיבים לשם פנייה שמאלה לכיוון הנגדי.

6.עם זאת, בשים לב לעובדה שהנתבע העיד כי לא ראה רכבים עומדים בנתיב הימני, ומשעדותו של התובע בנקודה זו מהימנה עלי ולא נסתרה, הרי שבכך אני סבורה כי גם על הנתבע מוטלת אחריות לתאונה. לשיטתי, הנוהג בכביש צריך להקפיד לשמור על ערנות ולתת את דעתו למתרחש סביבו, גם כאשר מתרחשות פעולות שהן תוצר אשמו של מאן דהוא, על מנת להקים בידו אפשרות למניעת תאונה ככל הניתן. על הנוהג בכביש להבחין בעצירת רכבים באחד הנתיבים, שמחייבת אותו להאט את מהירות נסיעתו, על מנת לוודא שאין כל מכשול העומד בכביש, כמו בעל חיים שהתפרץ לכביש או חלילה אדם או ילד שרץ לכביש. בענייננו, הנתבע העיד, כי לא ראה את עצירת הרכבים מימין. היות שקבעתי כי התובע יצא מתחנת הדלק והחל בחציית שני הנתיבים בזהירות רבה ובאיטיות, הרי שאילו ראה הנתבע את הרכבים שעצרו בנתיב הימני והיה מאט את נסיעתו כמצופה, סביר שהיה מבחין בניסיונו של התובע לחצות את הנתיבים ויש והתאונה היתה נמנעת. מהירות נסיעתו של הנתבע, כפי שהיא משתקפת בנזקים שאירעו לרכבו, לא היתה מתאימה לדעתי לתנאי הדרך, שלימדו על צורך להאט למראה עצירת הרכבים מימין.

לאור כל האמור, את אחריותו של התובע אני קובעת בשיעור של 75% ואת חלקו של הנתבע באחריות אני קובעת בשיעור של 25%.

7. אשר לגובה הנזקים שנגרמו בתאונה. ככל שמדובר בתובע, זה הוכיח נזק בשל השתתפות עצמית בגובה 2,365 ₪. הסכום שנתבע בגין השארת הרכב ליומיים לתיקון לא גובה באסמכתאות ולפיכך לא נפסק פיצוי בגינו.

8. אשר לנתבע, הוכחו על ידו נזקים בסך של 1,848 ₪ בגין השתתפות עצמית; 1,596 ₪ בגין ירידת ערך; ו- 988 ₪ בגין כינון. יתר הנזקים, בגין אובדן הכנסה ונסיעות וכן בגין הוצאות לא נתמכו באסמכתאות, ועל כן לא נפסק פיצוי בגינם.

9.ככל שמדובר בנזקי הראל, הוכחו נזקים בגין נזק לרכב (בניכוי השתתפות עצמית) בסך 15,552 ₪; ובגין ירידת ערך (בניכוי השתתפות עצמית) בסך 5,856 ₪. כן הוכיחה הראל תשלום שכ"ט שמאי בסך 400 ש"ח. לא הוצגה אסמכתא לרכיב ההוצאות וביול, ועל כן לא נפסק פיצוי בגין רכיב זה.

10.אשר על כן, אני פוסקת כדלקמן:

10.1. הנתבעים (הנתבע והראל) ישלמו לתובע 25% מן הסכום הנזכר בסעיף 7 לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ששולם הסכום על-ידי התובע ועד יום התשלום בפועל על-ידי הנתבעים. חיוב הנתבעים הוא ביחד ולחוד.

10.2.הנתבעים שכנגד (התובע ומנורה) ישלמו לתובע שכנגד (הנתבע) 75% מן הסכומים הנזכרים בסעיף 8 לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ששולמו על-ידי התובע שכנגד ועד יום התשלום בפועל על-ידי הנתבעים שכנגד. חיוב הנתבעים שכנגד הוא ביחד ולחוד.

10.3.הנתבעים שכנגד (התובע ומנורה) ישלמו לתובעת שכנגד (הראל) 75% מן הסכומים שנפסקו בסעיף 9 לעיל בגין נזק לרכב (בניכוי השתתפות עצמית) ובגין ירידת ערך (בניכוי השתתפות עצמית). בנוסף ישלמו הנתבעים שכנגד את שכ"ט השמאי במלואו, שכן מדובר בהוצאות משפט בהן נשאה התובעת שכנגד. לסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום ששולמו על-ידי התובעת שכנגד ועד יום התשלום בפועל על-ידי הנתבעים שכנגד. חיוב הנתבעים שכנגד הוא ביחד ולחוד.

10.4.למען הסר ספק, אין מקום לקזז את הנזקים, שכן כל אחד מהצדדים זכאי לפיצוי על נזקיו מהמבטחת של הצד השני.

10.5. בנסיבות מקרה זה לא ראיתי ליתן צו להוצאות, למעט התשלום בגין שכ"ט השמאי כמפורט לעיל.

ניתן היום, ג' באב, התשע"ב, 22 יולי 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: