אולמפאני נ' משרד הפנים

פסק דין

1.העותר הגיש כנגד המשיבים עתירה נגד ההחלטה לדחות את בקשתו להיות מוכר כפליט. הוא טען כי הוא זכאי למעמד של פליט מכוח האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים (להלן: "אמנת הפליטים" או "האמנה") והפרוטוקול הנלווה לה. לחלופין הוא טען כי על בית המשפט להורות למשיבים שלא לגרשו למולדתו מכוח עיקרון ה-non refoulement.

העובדות

2.העותר הוא נתין של הרפובליקה הפדראלית של ניגריה. העותר טען כי אביו ז"ל היה ראש שבט מקומי בניגריה, וכי מדובר בתפקיד בעל יוקרה ומעמד פוליטי חשוב. מכוח היותו יורש של אביו, נחשב העותר לנסיך, שהיה מיועד לרשת את אביו. לטענת העותר, אביו התבקש על ידי אנשי כת סודית (secret society) שהיו חלק ממשפחתו המורחבת, לערוך טקס סודי ולהקריב את המבקש. האב סירב, כתוצאה מכך הוטל כישוף על האב, והוא נפטר בשנת 2010.

3.העותר טען כי לאביו היתה אישה נוספת מלבד אמו הביולוגית. אישה זו שכרה – לאחר מות האב – את שירותיהם של רוצחים שכירים, שהתנקשו בחיי אמו הביולוגית ואחותו. בתקופת האבל, נעשה ניסיון על ידי האם החורגת להרעיל את העותר, ניסיון שכתוצאה ממנו הוא אושפז בבית החולים. העותר הפנה בהקשר זה גם לתוצאותיה של בדיקה טקסולוגית שבוצעה לו. לאחר מכן נמלט העותר מהכפר שלו, ומצא מקלט זמני בכנסיה מקומית. עם חלוף הזמן, נודע לעותר כי הסכנה לחייו גוברת, וכי אמו החורגת ממשיכה לשלוח שכירים כדי להרגו, והוא נאלץ לברוח מניגריה. ביום 19.12.2010 – הגיע העותר לישראל, ונכנס למדינה באשרת תייר חוקית.

4.לטענתו של עותר, זמן קצר לאחר שהוא נכנס לישראל, הוא פנה ובקש מעמד של פליט. לגישתו נאמר לו כי עליו לחזור עם מתרגם, והוא חשש לעשות כן – כדי לא להיעצר. בהמשך הוגשה מטעמו עתירה לבית המשפט המחוזי במחוז מרכז, אולם מי שהיה בא כוחו מחק את העתירה ללא ידיעתו של העותר.

5.ביום 5.5.11 נערך לעותר ראיון בהתאם לס' 13א(ד) לחוק הכניסה לישראל, והוצאו נגדו צווי משמורת והרחקה. העותר שהה במשמורת עד להחלטת בית המשפט מיום 16.8.11 לשחררו עד לתום ההליכים בעניינו. העותר פנה לייעוץ משפטי. ביום 30.5.11 נשלח מכתב לבא כוח העותר, במענה לפנייתו. במכתב זה צוין כי מעולם לא התקבלה בקשה של העותר למקלט. העותר טען כי רק במועד זה הסתבר לו כי בקשת המקלט שלו טרם נקלטה.

ביום 6.6.11 שלח ב"כ העותר מכתב ליחידת התשאול, בו פורטו קורות העותר. ב"כ העותר בקש כי ייערך לעותר ראיון רישום.

ביום 21.6.11 נערך לעותר ראיון מקדמי במתקן המשמורת, וראיון נוסף נערך לו ביום 4.7.11.

ביום 5.7.11 הודע לעותר כי עניינו הועבר ליחידת ה-RSD.

ביום 22.8.11 החליט המשיב לדחות את בקשתו של העותר למקלט מדיני.

ביום 5.9.11 הגיש העותר בקשה לעיון חוזר. ביום 15.1.12 הודע לעותר כי ראש צוות RSD החליט למחוק את בקשתו של העותר, משום שהמידע שהוא הציג במסגרת הבקשה היה חלקי, וסתר את ההצהרות שלו במהלך הראיונות שנערכו לו בערכאה הראשונה. לכן לא ניתן היה לקבל את המידע כ"חדש".

טענות הצדדים

6.בעתירתו טען העותר כי הוא נרדף בארץ מולדתו. לגישתו, "רדיפה" אינה כוללת רק רדיפה על ידי הממשל, אלא גם רדיפה על ידי גורמים שהממשל אינו יכול או אינו רוצה לתת הגנה כנגדם. העותר טוען כי נעשה ניסיון בפועל להתנקש בחייו, ולכן והוא הוכיח לכן שנשקפת לחייו סכנה אמיתית. לטענתו של העותר, נוכח מעמדם הפוליטי של ראשי השבטים בניגריה וכוחם הרב, ונוכח מעמדו הפוליטי של העותר עצמו, ולאור העובדה כי נעשה ניסיון בפועל להתנקש בחייו, בקשתו עומדת בתנאי אמנת הפליטים.

לגישת העותר הוא לא פנה למשטרת ניגריה, משום שזהו אחד הגורמים המושוחתים במדינה, שרוב התלונות אליה אינן מטופלות, והגשת תלונה חושפת את המתלונן להטרדות רבות מצד המשטרה. עוד הוסיף העותר, כי הוא ניסה לעבור להתגורר במקום אחר במולדתו - הוא נמלט מהכפר ושהה בכנסייה המקומית, אולם עם חלוף הזמן, גברה הסכנה לחייו בין היתר משום שאמו החורגת המשיכה לשלוח שכירים לצורך הריגתו. כן ציין העותר כי החוק הבינלאומי אינו דורש כי העותר ימצה את כל האפשרויות בתוך ארצו בטרם יפנה למדינה אחרת כדי לבקש מקלט.

7.כטענה חלופית טען העותר כי יש מקום להחיל את עיקרון "אי ההחזרה" (non refoulment), ולהימנע מגירושו משום שנשקפת סכנה לחייו. לטענתו, סוגיה זו כלל לא נבחנה על ידי המשיב, וכול עוד היא לא נבחנה – יש להורות על עיכוב הגירוש.

8.במסגרת תשובתו לתגובת המשיבים לבקשה למתן סעד ביניים, הוסיף העותר וטען כי הוא הוכיח קיומו של "חשש מבוסס היטב" – well founded fear – כנדרש באמנת הפליטים. הוא טען כי כדי להוכיח חשש כזה, הוא אינו חייב להוכיח רדיפה ודאית ואף לא על פי מאזן ההסתברויות. העותר עמד לטענתו בנטל המוטל עליו, ואף הרבה מעבר לכך. עוד טען העותר, כי אין לדרוש ממבקש מקלט להגיע לארץ המקלט כאשר הוא מצויד בכול התיעוד הנדרש . העותר חזר וטען כי הוא ניסה להעתיק את מקום מגוריו בניגריה, וכי על כל פנים, טענה של העתקת מקום המגורים אינה טענה העומדת בפני עצמה לפי אמנת הפליטים.

9.העותר טען כי אין בסיס לטענות המשיב לפיהן החוק הניגרי אוסר על רצח למטרות פולחן, וכי טענות אלה נטענו בעלמא. אין גם בסיס לטענות המשיב לפיהן העותר העלה טענות העומדות בסתירה זו לזו. העותר התייחס לטענות המשיב ביחס לגילו כפי שהוא הצהיר עליו, וטען כי הוא הצהיר מלכתחילה הצהרה שקרית ביחס לגילו, משום שחשש שאם יציין את גילו האמיתי, תישלל ממנו האפשרות להימלט מניגריה.

10.המשיבים השיבו לעתירה וטענו כי אין לקבלה.

המשיבים טענו כי העותר הגיע לישראל ביום 19.12.2010 ונכנס אליה בוויזת תייר, למשך שבועיים. העותר מסר נתונים לא נכונים ביחס לגילו, וביחס למטרת ביקורו בישראל – הוא טען כי הוא מבקש להיכנס לישראל כדי לבקר במקומות הקדושים, מה שהסתבר כלא נכון.