אול רנט אילת נ' בוקשפן

פסק דין

1.לפניי בקשה לביטול פסקו של הבורר, עו"ד אפרים גלסברג, מיום 14.07.08. הבקשה נתמכת בתצהיר מר רוני משולם, אשר הגיש את התצהיר בשם המבקשים. המשיבים הגישו תגובתם לבקשה.

ב"כ הצדדים טענו בפניי טענותיהם, ואף הוגשו סיכומים בכתב.

2.לטענת המבקשים, פסק הבורר מיום 14.07.2009 לוקה במספר פגמים, כאשר למעשה ממקד ב"כ המבקשים את טיעוניו בשלושה עניינים מרכזיים, ואלו הם:

א.הבורר חרג מסמכותו בכך שקבע ממצאים ופסק בעניין הנוגע להסכם החכירה ודמי החכירה, שכן הדבר לא התבקש, ולא נעשה במסגרת ההסכמות בין הצדדים.

לטענת ב"כ המבקשים, מדובר במחלוקת שעברה לבורר רק לעניין יתרת ההלוואה בגין רכישת הספינה בסך 230,000 ₪.

לעניין זה טוען ב"כ המבקשים, כי מעולם לא הייתה טענה שכזו לתשלום דמי חכירה בכתב הטענות, ומתוך כך לא הייתה סמכות לבורר לפסוק סכום בעניין זה.

ב. הבורר חרג מסמכותו, בכך שדן בחיובם האישי של המבקשים, דבר שנעשה ללא הסבר של הבורר, שהתעלם לחלוטין מטענות בנושא זה.

ג.הבורר לא נימק את פסק דינו לגבי התביעה שכנגד של המבקשת, ופסק על דרך האומדנא מבלי לנמק, בלא שהוסמך לכך בניגוד ברור להסכם הבוררות.

בשל נימוקים אלה, עותר ב"כ המבקשים לבטל את פסק הבורר.

3.לטענת ב"כ המשיב, פסק הבורר תקף שכן בסעיף 9 לכתב התביעה המתוקן,אשר נמסר לבורר, מדובר על תשלום הלוואה באמצעות התשלומים החודשיים בגין החכרת הספינה.

באשר לחיוב באופן אישי, טענת ב"כ המשיב הינה כי כתב התביעה כולל התייחסות מפורשת לערבות אישית, וכי הבורר יכול היה לקבוע את מי הוא מחייב ביחד ולחוד, בהתאם לחומר שעמד בפניו.

לטענת ב"כ המשיב לעניין החיוב על דרך האומדנא, הרי שאין צורך בהסכמות או סמכות לעניין זה, שכן כל משמעם הינו לעניין חובת הנימוק שמסביר את דרך החשיבה של הבורר, ואולם אין זה מקנה עילה לביטול, גם אם היה מנמק את אותו סכום שנקבע על דרך האומדנא.

4.דיון והכרעה

ההלכה הפסוקה ביחס להיקף התערבותו של ביהמ"ש בהליכי בוררות וביחס למידת שיקול הדעת של בית המשפט בביטולם של פסקי בוררות, קובעת כי יש מקום להתערבות בית המשפט רק במקרים נדירים וחריגים.

ברע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים פ"ד נז(6) 605, נפסק ביחס לעילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות כי:

"מושכלות יסוד הם כי תחום ההתערבות השיפוטי בפסק בורר מוגבל ומתוחם לעילות ביטול מוגדרות של הפסק שיש לפרשן בצמצום רב ... התערבות שיפוטית בפסק הבורר הינה צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות. עילות אלה מוחלות בזהירות ועל דרך פירוש דווקני, במגמה ליתן תוקף לפסק ולא לבטלו. בית המשפט הבוחן את הפסק אינו דן בו כערכאת ערעור, ואין הוא אמור לבחון האם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על פי הדין, שהרי עילות הביטול בגין טעות על פני הפסק שוב אינה נימנית על עילות הביטול ... בית המשפט גם אינו רשאי להעמיד את הפסק במבחן ביקורתו הוא – אם צודק הוא או בלתי צודק בהתאם לתפיסתו שלו. עליו להעמיד למבחן את פסק הבורר בשאלות יסוד שעניינן, בעיקרן, בחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות".

לעניין זה ראו גם ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר פ"ד נז(5) 933.

א.אין בידי לקבל את טענות המבקשים באשר לחריגה מסמכות, בכך שהבורר דן בעניין דמי החכירה.

כתב התביעה מתייחס מפורשות גם לעניין דמי החכירה, כך בסעיפים 7 ו - 9 לכתב התביעה המתוקן. עולה איפה כי אין יסוד לטענה כי עניין החכירה לא עלה כלל בטענות הצדדים.