אוחיון נ' עבדאללה

פסק דין

לפני תביעה לפינוי מושכר.

עובדות רבלנטיות

ביום 3/10/98 נחתם בין התובע, הנתבע ואדם נוסף בשם אבו אחמד סאלח הסכם שותפות להקמת והפעלת מאפיית פיתות ובית קפה. תקופת השותפות נקבעה לשש שנים עם אופציה להארכתה למשך שלוש שנים נוספות. בהתאם לסעיף 6 להסכם, הוסכם בין הצדדים כי העסק יתופעל וינוהל בקומת הקרקע בבניין השייך לתובע, הנמצא ברח' הגפן 9 בנצרת עילית (להלן: "הנכס" או "המושכר"). עוד נקבע באותו סעיף, כי בין השותפות לבין התובע ייחתם הסכם שכירות, וכי דמי השכירות לאורך כל תקופת השכירות יעמדו על סך 2,000 $ + מע"מ לחודש. בסעיף 7 להסכם נקבע, כי הנתבע ואבו אחמד ישקיעו סכום של 100,000 ₪ כל אחד בשותפות, ואילו התובע יעמיד את הנכס לרשות השותפות למשך 12 חודשים ללא תשלום דמי שכירות.

כחודשיים לאחר מכן הודיע התובע לנתבע ולאבו אחמד, כי הוא מעוניין לפרוש מן השותפות. עקב הודעה זו נחתם בין שלושת השותפות "הסכם פרישה משותפות". בהסכם זה נקבעו הוראות וכללים הנוגעים לפרישת התובע מהשותפות, לרבות הוראות הנוגעות לביטול ההתחייבויות והערבויות שנטל על עצמו מכוח היותו שותף. הוראות אלו אינן רלבנטיות לענייננו.

במסגרת אותו הסכם הגיעו הצדדים להסכם ולפיו התובע ישכיר לנתבע ולאבו אחמד את הנכס לצורך הפעלת וניהול העסק. בסעיף 5 להסכם נקבע, כי ייחתם הסכם שכירות נפרד בין השותפות לבין התובע, וכי דמי השכירות יעמדו על סך 3,000$.

ואכן, באותו מעמד נחתם הסכם שכירות בין התובע לבין הנתבע ולפיו הוסכם, כי התובע ישכיר לנתבע את הנכס לתקופה של 3 שנים עם אופציה המאפשרת לנתבע להאריך את תקופת השכירות בשלוש שנים נוספות. דמי השכירות שהוסכמו עמדו על סך 2,000 $ + מע"מ לחודש בשנת השכירות הראשונה, על סך 2,100 $ + מע"מ לחודש בשנת השכירות השניה ועל סך 2,200 $ + מע"מ לחודש בשנת השכירות השלישית. בסעיף 4(ז) להסכם נקבע, כי דמי השכירות בתקופת האופציה ייקבעו בהתאם להסכם שייכרת בין הצדדים ויסדיר את מערכת היחסים ביניהם בקשר לאותה תקופה.

בהמשך נחתמו מספר הסכמי שכירות, אשר הסדירו את מערכת היחסים בין הצדדים מאז ועד היום. ההסכם האחרון נחתם ביום 5/4/03 והוא מתייחס לתקופת שכירות מיום 1/12/03. בהתאם לסעיף 3 להסכם, נקבעה תקופת השכירות לתשע שנים, וחולקה לשלוש תקופות; התקופה הראשונה נקבעה מיום 1/12/03 ועד 30/11/06, השניה מיום 1/12/06 עד 30/11/09 והשלישית מיום 1/12/09 ועד 30/11/12. בהתאם לסעיף 4 לאותו הסכם, דמי השכירות שהוסכם עליהם עומדים על סך 3,000 $ + מע"מ לחודש. עוד הוסכם כי דמי השכירות בגין כל שנת שכירות ישולמו ב-12 שיקים אשר יימסרו לתובע בתחילת כל שנה. הוסכם עוד, כי לצורך חישוב דמי השכירות בשקלים, שער היציג של הדולר לא יפחת מ-4.5 ₪ לדולר.

מאז נחתם הסכם השכירות האחרון, הגיש התובע נגד הנתבע לבית משפט זה ארבע תביעות לפינויו מן המושכר (לא כולל התביעה נושא פסק דין זה). התביעה הראשונה הוגשה בת.א. 1904/06 וההכרעה בה הועברה לבוררות בפני הבורר עו"ד נביל עספור, אשר דחה את מרבית טענותיו של התובע, לרבות תביעת הפינוי (פסק הבוררות לא הוצג לעיוני, אך הנתבע התייחס אליו בתצהיר עדותו הראשית והתובע לא חלק על הדברים שהובאו שם). התביעה השניה התבררה במסגרת ת.א. 21165-06-09 והשלישית בת.א. 50198-08-10. שתי התביעות האלו נדחו. התביעה הרביעית הוגשה בת.א. 43293-12-10, כארבעה חודשים בלבד לאחר הגשת התביעה השלישית. במסגרת ההליכים שהתנהלו בתביעה זו הגיעו הצדדים ביום 7/4/11 להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין. רלבנטיות לענייננו הוראות סעיפים 3א ו-3ב להסכם ולפיו התחייב הנתבע:

"א. לשלם לתובע את דמי השכירות כולל ריבית והצמדה בגין החודשים שעברו ולא שולמו עד להיום, החל מינואר 2011.

ב.להמציא לידי התובע את השיקים להבטחת תשלום דמי השכירות עד לתום תקופת השכירות, היינו עד 11/2012.

סעיפים א,ב יבוצעו תוך 7 ימים מהיום. על אף האמור במבוא לסעיף זה"

אין מחלוקת, כי התובע לא שילם לתובע את דמי השכירות עבור שנת 2011 ולא המציא לו שיקים להבטחת תשלום דמי השכירות בגין שנת השכירות האחרונה. אין גם מחלוקת, כי ביום 1/1/12 הפקיד התובע בקופת בית המשפט סכום של 165,600 ₪ עבור דמי השכירות המגיעים לתובע בגין שנת 2011, וכי לדיון שהתנהל בפני ביום 8/1/12 התייצב הנתבע עם שיקים חתומים על ידו לצורך מסירתם לנתבע, בגין דמי השכירות עד תום תקופת השכירות, אך הנתבע סירב לקבלם.

טענות הצדדים

התובע טען בסיכומיו, כי הנתבע הפר את הסכם השכירות שנחתם בין הצדדים ואת הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים במסגרת ת.א. 43293-12-10 בכך שלא שילם, תוך 7 ימים, את דמי השכירות עבור שנת 2011 ולא מסר לו שיקים להבטחת תשלום דמי השכירות עבור התקופה שנותרה. לטענתו, עקב הפרת הסכם הפשרה ואי תשלום דמי השכירות בהתאם להסכם הפשרה ופסק הדין שניתן לו תוקף, נפתח על ידו נגד הנתבע ביום 15/5/11 תיק הוצל"פ לגביית החוב. אף על פי כן, הנתבע לא שילם את דמי השכירות, ואף הגיש בקשה לפריסת החוב ל-1,000 ₪ בחודש. הנתבע אף התנגד לבקשה שהגיש התובע לראש ההוצאה לפועל להגדלת החוב בגין חודשים 5-11/2011 בטענה, כי פסק הדין שניתן על סמך הסכם הפשרה אינו מתייחס לחודשים אלה ואינו מטיל עליו חובה לשלם דמי שכירות בגינם.

הנתבע טען מנגד, כי מיד עם מתן פסק הדין המאשר את הפשרה הוא פנה לתובע וביקש לשלם לו את דמי השכירות בגין החודשים שחלפו ולמסור לו את השיקים להבטחת תשלום דמי השכירות בגין יתרת התקופה. לטענתו, התובע התחמק ממנו, לא הסכים לקבל את דמי השכירות בתירוצים שונים, ועשה כל אשר ניתן על מנת למנוע ממנו לקיים את חלקו בהסכם. בהתייחסו לשאלה מדוע לא שילם את הסכום במסגרת תיק ההוצל"פ נטען, כי תיק ההוצל"פ נפתח שלא כדין על סמך פסק דין שאין בו חיוב כספי, כך שמלכתחילה התובע לא היה רשאי להגישו לביצוע בלשכת ההוצל"פ. נטען עוד, כי מיד לאחר הישיבה הראשונה שהתנהלה בתיק זה ושבה נודע לו שבאפשרותו להפקיד את דמי השכירות בקופת בית המשפט, הוא פעל לעשות כן, והפקיד סכום של 165,600 ₪, עובדה אשר מלמדת על רצונו לשלם ולעמוד בהתחייבויותיו על פי ההסכם.

דיון והכרעה

דין התביעה להידחות. משום מה התובע החליט, בפתח ישיבת ההוכחות שהתנהלה ביום 8/1/12, למשוך תצהיר העדות הראשית שצירף לכתב התביעה, ולהסתפק בהגשת בקשה לביצוע פסק דין שהגיש להוצל"פ, דף חשבון מלשכת ההוצל"פ המפרט את יתרת החוב בתיק, הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ותגובת הנתבע לבקשת התובע להגדלת חוב. מסמכים אלה אין בהם כדי להרים את הנטל המוטל על התובע להוכחת החוב והפרת ההסכם על ידי הנתבע. העובדה שנפתח תיק הוצל"פ ושבתיק ההוצל"פ קיימת יתרת חוב, עדיין אין בה כדי להוכיח קיומו של חוב, שכן בפני החייב שם פתוחה הדרך להגיש בקשה בטענת פרעתי, בין מחמת שהוא סבור שלא ניתן לפתוח תיק הוצל"פ על סמך פסק הדין ובין מחמת כל טעם אחר. על כן, היה על התובע להגיש תצהיר בו הוא יתייחס להפרת ההסכם הנטענת ולטענות ההגנה שהעלה התובע בכתב הגנתו.

יחד עם זאת, מאחר שהנתבע אישר בכתב הגנתו ובתצהיר עדותו הראשית, כי הוא לא שילם את דמי השכירות בגין שנת 2011, לא אזקוף לחובת התובע, לעניין עצם קיום החוב, את העובדה שלא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, אם כי לעובדה זו, כפי שיובהר להלן, משקל משמעותי בהערכת הראיות וקביעת העובדות בתיק.

בכתב ההגנה ובתצהיר עדותו הראשית טען הנתבע, כי מיד עם מתן פסק הדין המאשר את הסכם הפשרה התברר, כי אין בכוונת התובע לכבד את ההסכם. לטענתו, התובע סירב לקבל את דמי השכירות כמתחייב מהוראות ההסכם ובשל כך נאלץ בא כוחו לשלוח לב"כ התובע מכתב מיום 16/4/11, כתשעה ימים בלבד לאחר מתן פסק הדין, בו הוא מלין על הפרות ההסכם מטעם התובע. בסעיף 5 לאותו מכתב מציין ב"כ הנתבע, כי הוא שוחח בטלפון עם ב"כ התובע ושניהם סיכמו, כי האחרון יתייצב במשרד ב"כ הנתבע ביום 14/4/11 לצורך קבלת השיקים עבור דמי השכירות אך למרות זאת ב"כ הנתבע לא טרח להגיע. בסעיף 6 לאותו מכתב התייחס ב"כ הנתבע לשיחת טלפון שהתנהלה ביום 14/4/11 בינו לבין ב"כ התובע ולפיה סוכם שהשניים ייפגשו ביום 15/4/11 על מנת שהנתבע ימסור לתובע את השיקים עבור דמי השכירות. פגישה זו לא התקיימה מסיבות הקשורות עם התובע ובא כוחו. בסעיף 7 לאותו מכתב חזר וציין ב"כ הנתבע, כי "למרות נכונות מרשי למסור את השיקים בגין שנת השכירות טרם הופיע מרשך או מוסמך מטעמו לקבלם מידי מרשי".