אוחיון ואח' נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

בפני תביעה לתשלום בגין נזקי רכוש כתוצאה משתי תאונות דרכים.

התובע היה בזמנים הרלבנטיים לתובענה זו, הבעלים של רכב מסוג פורד שנת ייצור 2009

מ.ר. 97-040-64 ("רכב התובע"). הנתבעת 1, בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו, ביטחה את הרכב הנפגע בביטוח מקיף. הנתבעת 2, בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו, ביטחה רכב משא כבד (משאית) מסוג מרצדס מ.ר. 84-960-58 בביטוח מקיף או ביטוח צד שלישי.

תאונה מיום 31.5.10 ("התאונה הראשונה"). כמתואר בכתב התביעה, באירוע זה נפגע רכב התובע על ידי אלמוני שעה שעמד בחניה, מבלי שאותו פוגע השאיר את פרטיו. בהתאם לחוות דעת השמאי מטעם התובע מר גורביץ, מוערכים הנזקים בדין תאונה זו בסך של 26,364 ₪ ובצירוף שכ"ט השמאי בסך של 1,597, סה"כ 27,943 ₪, כשהם משוערכים נכון למועד הגשת התביעה, סך של 28,802 ₪. בגין תאונה זו שילמה הנתבעת 1 לתובע ביום 2.5.11, סך של 18,458.64 ₪.

תאונה שנייה מיום 18.6.10 ("התאונה השנייה"). התאונה ארעה בצומת רחובות העמלים והמפוח במפרץ חיפה, כאשר משאית מסוג מרצדס נהוגה על ידי מר מרקו לבנסון, אשר בוטחה בזמנים הרלבנטיים לתביעה על ידי הנתבעת 2, פגעה ברכב התובע, בו נהגה באותה העת בתו של התובע הגב' מירי כהן. לטענת התובע, נהג המשאית ביצע פניה תוך סטייה מנתיב נסיעתו תוך שהוא חוצה נתיב נסיעה נגדי, כתוצאה מכך נהדף רכב התובע, אל עבר רכב נוסף שעבר בצומת.

בהתאם לחוות דעת שמאי מטעם התובע מר גורביץ, מיום 1.7.10, נזקי רכב התובע מוערכים בסך של 96,484 ₪ בתוספת 20,000 ₪ דמי ירידת ערך ותוספת סך של 4,675 ₪ + מע"מ שכר טרחת השמאי ובסה"כ 127,924 ₪, נכון למועד הגשת התביעה. כן עותר התובע לפיצוי בגין העדר הנאה מהשימוש ברכב בזמן ההשבתה, אי נוחות, הפסד זמן, טרדה, נסיעות וטלפונים המוערכים בסך כולל של 3,500 ₪.

בהתאם להסכם המכר שצורף לעיוני (נ/3) רכב התובע נמכר ביום 8.7.10 ללא שבוצעו בו תיקונים, בסכום של 70,000 ₪, בעוד שבהתאם לתצהיר התובע ולעדותו הרכב נמכר בסך של 75,000 ₪ (ס' 19 לתצהיר התובע (ת/1); עדות התובע בעמ' 13 שורה 3 לפרוטוקול וכן עדות מר אלי כהנא בעמ' 21 שורה 15 לפרוטוקול).

דרישת התובע מהנתבעת 2 לפיצוי נדחתה ופנייתו באמצעות סוכן הביטוח, לא נענתה אף היא ומכאן התביעה שבפני. לטענת התובע הנתבעות פעלו שלא כדין בחוסר תום לב ובניגוד להוראות חוק חוזה הביטוח. אשר על כן טוען התובע כי על הנתבעות, כל אחת לפי חלקה היחסי, לפצותו בסך כולל של 160,300 ₪ נכון למועד הגשת התביעה, בגין נזקי שתי התאונות. לטענתו יש לחייב את הנתבעות בריבית מיוחדת בהתאם לסעיף 28 א' לחוק חוזה ביטוח.

הנתבעת 1 מכחישה את חבותה לפיצוי בגין נזקי התאונה הראשונה, מעבר לאשר שולם לתובע על ידה ביום 20.5.11. לטענתה, הנזק מתאונה זו נבלע בנזק אשר נגרם לרכב התובע כתוצאה מהתאונה השנייה מיום 18.6.10. לטענתה נזקי התובע הנטענים מופרזים ומוגזמים לאין שיעור וכך אף שכר טרחת השמאי בו נשא התובע. לטענתה אין קשר בין התאונות לבין הנזק שנגרם לרכב התובע. לטענתה, התובע לא הודיע לה כלל אודות התאונות בהן היה מעורב. הנתבעת 1 טוענת כי התובע פנה אליה לראשונה רק מספר חודשים לאחר התאונות ולאחר שניסיונו לגבות נזקיו מהנתבעת 2 כשל. לטענת הנתבעת 1, מייד עם קבלת פניית התובע היא פנתה אליו בבקשה לבדוק את רכבו אלא שאז הסתבר כי התובע מכר את רכבו מבלי לתקנו ולא ניתן היה לבדוק את הרכב ובכך הפר התובע את הוראות פוליסת הביטוח והדין הכללי. כן לטענתה, התובע בחר להעלים מכתב תביעתו את העובדה כי מכר את רכבו בסך של 70,000 ₪. לטענתה של הנתבעת 1 גם לשיטתו של התובע נזקיו אינם עולים על סך של 15,868 ₪, לפי הפירוט כדלקמן: ערך הרכב 202,272 ₪, בניכוי ערך השרידים בסך של 70,000 ₪ ובניכוי נזקי התאונה השנייה בסכום של 116,404 ₪. ולפיכך, לטענת הנתבעת 1 היא איננה חייבת לפצות את התובע מאחר וזה הפר את הוראות חוק חוזה ביטוח ואת הוראות הפוליסה בכך שלא הודיע לה אודות התאונות ומכר את מכוניתו לפני שאפשר לה לבדוק את הרכב.

בהתאם לחוות דעתו מיום 27.4.2011 של השמאי מטעם הנתבעת 1 מר אבנר בהיר (נ/6) בקשר לתאונה הראשונה, אשר נערכה ללא בדיקה של הרכב בשל מכירתו, סך הנזק כולל מע"מ בגין תאונה זו הנו בסך של 16,807 ₪.

לטענת הנתבעת 2 התאונה השנייה התרחשה בשל רשלנותה של נהגת רכב התובע ויש להשית עליה רשלנות תורמת של ממש, בגין תאונה זו. בהקשר זה מפנה הנתבעת 2 למהירות נסיעת רכב התובע בכניסה לצומת, לעובדה כי נהגת רכב התובע מסרה שהבחינה במשאית רק במרחק של כ- 20 מ' וטוענת כי הדבר אינו מתיישב עם העובדה כי מדובר בכביש ישר. עוד טוענת הנתבעת 2 כי בעדותה של נהגת הרכב במשטרה, היא לא ציינה כי נהג המשאית חתך אותה ולא אותת כפי שטענה בפני מותב זה. לטענתה, במסגרת חקירת המשטרה העיד נהג רכב צד ג' כי המשאית החלה בפניה איטית שמאלה, בעוד שהנתבעת היא זו התפרצה בפתאומיות לתוך הצומת. באשר לשאלת גובה הנזק מצטרפת הנתבעת 2 לטיעוני הנתבעת 1 בסיכומיה. לטענתה היא פעלה כמבטחת סבירה ועל כן אין מקום להפעלת ס' 28 א' לחוק חוזה ביטוח.

דיון:

תחילה לעניין החבות:

כאמור, אין מחלוקת באשר לחבותה של הנתבעת 1 בגין התאונה הראשונה מיום 31.5.2010 ולראייה בגין תאונה זו שילמה הנתבעת 1 לתובע ביום 20.5.11 סך של 18,458.64 ₪ (נ/5). המחלוקת לעניין תאונה זו היא לעניין גובה הפיצוי בלבד, כאשר כאמור לעיל, לטענת הנתבעת 1 הסכומים הנקובים בחוות הדעת מטעם התובע הנם מופרזים.

באשר לתאונה השניה. נהג המשאית מר מרקו לבנסון הורשע במסגרת ההליך הפלילי בתיק תעבורה 6011-10-11, על פי הודאתו, בכל העובדות בכתב האישום כנגדו בגין תאונה זו.

לעניין זה העיד בפני מר מרקו לבנסון, כלהלן: "ש: אנחנו מדברים על תאונה שבגינה נפתח תיק ת.ד 60111011 שהיית נאשם בו? .....ש: התיק שנשפטת בו הוא לעניין האחריות שלך בתאונה. הורשעת? ת: כן, לא הייתה לי ברירה, לא יוצגתי כראוי ובעקבות הנסיבות, שלא יכולתי להוכיח דבר. ש: השופט לא נתן לך הזדמנות? ת: לא יכולתי להוכיח כי החוק לצערי הוא לטובת הגברת. ש: האם הורשעת בכל הסעיפים הנקובים בכתב האישום? ת: כן." (עמ' 30 שורות 28-31, עמ' 31 שורות 1-4).

סעיף 42ד לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א 1971 קובע כי לממצאים ומסקנות של פסק דין פלילי, תוקף של ראיה חלוטה שאינה ניתנת לסתירה. הפסיקה קובעת כי כאשר מבוסס פסק דין פלילי על הודאת נאשם בכתב אישום, רואים את העובדות המפורטות בכתב האישום כממצאים בפסק הדין.

ראה ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בעמ' נ. בוחבוט פ"ד מא(4) 327

ובספרו של קדמי "על הראיות" חלק שלישי (מהדורה 2009) עמ' 1572.