אוחיון ואח' נ' משרד הפנים

פסק דין

ביום 24.2.10 הגישו העותרים עתירה לבית משפט זה (עת"מ 385/10), ובה בקשו כי בית המשפט יורה על איסור גירושה של העותרת מן הארץ ו/או הגבלת תנועתה וזאת עד להחלטת המשיב בבקשה להסדרת מעמדה של העותרת בישראל, "אשר תוגש בד בבד עם הגשת עתירה זו על פי חוק הכניסה לישראל...".

המשיב פנה לבית המשפט בבקשה לסילוק העתירה על הסף, מן הטעם שאין העתירה מציבה תשתית עובדתית בסיסית, ומן הטעם שהיא נגועה בהצהרות עובדתיות סותרות. ביום 14.4.10 קיבל בית המשפט (כב' השופט מ' י' הכהן) את הבקשה לסילוק העתירה על הסף, וקבע בפסק דינו כי העותרים לא הגיבו על הבקשה, וכי העתירה לגופה נגועה בסתירות פנימיות ואין ניתן להבין ממנה מה התשתית העובדתית עליה מתבססים העותרים ומהי ההחלטה המנהלית אותה מבקשים הם לתקוף. העותרים חויבו בהוצאות בגין ההליך האמור.

העותרים פנו לבית המשפט בחודש אוקטובר, ובקשו כי יבטל את פסק דינו. במהלך דיון בעל פה שהתקיים בפני כב' השופט הכהן, טענה ב"כ העותרים כי התיק "נפל בין הכסאות" במשרדה, וכי על כן העתירה הוגשה באופן בלתי ברור. ב"כ העותרים ביקשה ארכה של שבוע ימים על מנת שתוכל להגיש עתירה חדשה, "מסודרת". בית המשפט לא ביטל את פסק דינו, אולם נעתר, בהחלטתו, לבקשה, וקבע כי לפנים משורת הדין יעוכב גירושה של העותרת מן הארץ ב- 7 ימים, ובלבד שהעותרים ישלמו את ההוצאות שנפסקו לחובתם בהליך הקודם בצרוף הפרשי ריבית והצמדה, וכן חוייבו הם בתשלום הוצאות נוספות בגין ההליך השני. בפרק הזמן שניתן, כך קבע בית המשפט, יוכלו העותרים לפנות לבית המשפט בעתירה חדשה.

ואכן, ביום 20.10.10 פנו העותרים בעתירה חדשה לבית המשפט, היא העתירה שלפניי. בעתירה זו, לא גילו העותרים את השתלשלות העניינים המפורטת לעיל. יתרה מכך, כפי שהעתירה הקודמת הייתה נגועה בסתירות פנימיות, כך גם עתירה זו, שלא ניתן להבין ממנה דבר. מבלי לדעת על דבר ההליכים הקודמים, ולאחר שעיינתי בעתירה, הוריתי לעותרים, ביום 20.10.10, להבהיר מדוע בחרו להגיש את העתירה בטרם פנו למשרד הפנים, ומכוח מה יעכב בית המשפט את גירושה של העותרת מן הארץ (אשר אין חולק כי היא שוהה בה שלא כדין החל משנת 2008), בשים לב לכך שכמפורט בעתירתה טרם הוגשה בקשה מתאימה. ודוק, הפתיח לעתירה הנוכחית זהה במדויק לפתיח בעתירה הקודמת, היינו, כי תכליתה של העתירה להביא למניעת גירושה של העותרת מן הארץ ו/או מעצרה, וזאת עד להחלטת המשיב בבקשה להסדרת מעמדה של העותרת בישראל, אשר תוגש בד בבד עם הגשת העתירה.

בתגובה להוראתי הנ"ל, הודיעה ב"כ העותרים בהודעה מיום 26.10.10, כי העותרים פנו למשרד הפנים והעבירו לעיונו את המסמכים הנדרשים, אולם המשיב דחה את הבקשה שכן לא הוכח שמרכז חייו של העותר בישראל, ועוד לא הוכח כי השניים מנהלים חיים משותפים. להודעה זו צורף מכתב מטעם המשיב, נושא תאריך 9.12.09. כמו כן הוסיפה ב"כ העותרים ואמרה באותה הודעה, כי על ההחלטה הנ"ל הוגשה עתירה קודמת לבית המשפט, אולם המשיב טען בתשובה לאותה עתירה כי העתירה אינה ברורה דיה. עוד טענה בהודעה זו, כי "הוסכם" ברוב אדיבותה של ב"כ המשיב, שהעותרת לא תגורש מישראל. גם הפעם לא פרטה ב"כ העותרים את מלוא השתלשלות העניינים המתוארת לעיל, ואין צריך לומר כי לא צרפה את החלטותיו הקודמות של בית המשפט באותה עתירה, שב"כ העותרת לא טרחה לפרט את מספרה. בעקבות הודעה זו, לא ראיתי מנוס מקבלת תשובה מן המשיב, ובירור הדרוש בירור בדיון בעל פה. אלא שדקות ספורות לאחר שהוצאתי החלטה מתאימה, התקבלה בקשתו של המשיב כי אורה על סילוק העתירה על הסף. למקרא בקשת המשיב, ביטלתי את החלטתי הקודמת, וביקשתי את תגובת ב"כ העותרים.

בתגובתה, לא התייחסה ב"כ העותרים כלל ועיקר לגופן של הטענות שהופנו כלפי התנהלות העותרים, וביכרה להשיב אך ורק על הטענה לפיה לא שולמו ההוצאות במועד (בשל טעות אנוש, לדבריה).

באין התייחסות עניינית לטענות המשיב, ולאחר שנבחנו טענות אלה על ידי, מסקנתי היא כי דין העתירה להידחות על הסף. טעם אחד עניינו בכך שהעתירה נגועה בחוסר תום לב חמור, שהרי היה על העותרים לצרף את העתירה הקודמת ואת החלטותיו הקודמות של בית משפט זה, על מנת שתהיה בפני התמונה המלאה. ב"כ העותרים לא עשתה זאת, וכך לא יכולתי להתרשם כי העתירה שהוגשה עתה אינה אלא חזרה על העתירה הקודמת, שנדחתה. כפי שכבר הערתי לעיל, הסעד המבוקש בעתירה שלפני הינו הסעד שהתבקש בעתירה הקודמת. וכמו בעתירה הקודמת, גם בעתירה זו, נטען כי המשיב דחה את הבקשה להכללת העותרת בהליך המדורג (המכתב מיום 9.12.09), עובדה שאינה מתיישבת עם הסעד המבוקש, היינו, מניעת גרושה של העותרת מן הארץ עד להגשת בקשה להסדרת מעמדה במשרד הפנים. הנה כי כן, אותה סתירה פנימית בה הייתה נגועה העתירה הקודמת, מתקיימת גם בעתירה זו. זאת ועוד, לעתירה הנוכחית צורף תצהירו של העותר מן העתירה הקודמת (נושא תאריך 14.2.10). ואם לא די בתהיות אלה, הרי שבבקשה למתן צו ביניים בעתירה זו נטען כי התצהיר מוגש מטעם העותר בלבד, משום שהעותרת עצורה בשלב זה במחנה גבעון. והנה, בפתח העתירה (סעיף 5), מלמדת אותנו ב"כ העותרים, כי למרות שהעותרת שוהה בארץ באופן בלתי חוקי זה כשנתיים, הרי משעולם לא הופעל נגדה הליך משפטי כלשהו לשם הוצאתה מן הארץ. סתירה זו הייתה נחלת העתירה הקודמת גם כן.

המסקנה היא, כי העותרים לא השכילו להגיש עתירה חדשה, אשר יש בה כדי לגלות עילה ולהניח תשתית עובדתית מניחה את הדעת, ואשר תאפשר קיום דיון בה. כב' השופט הכהן לא אפשר לעותרים פרק זמן של 7 ימים על מנת לשוב ולטעון בפני בית המשפט טענות זהות לאלה שנטענו בפניו, ונדחו, שהרי פסק דינו לא בוטל על ידו. בהעדר תשתית עובדתית ברורה, ובהיות העתירה חזרה מדויקת על אשר נטען ונדחה, אין כל הצדקה לדון בה לגופו של עניין. כל זאת, מעבר לחוסר תום הלב החמור בו נגועה העתירה, אשר היה די בו, כשלעצמו, להביא לדחייתה.

העתירה נדחית על הסף. העותרים ישלמו למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ל' חשון תשע"א, 07 נובמבר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: