אוחיון ואח' נ' משה ואח'

פסק דין

לפני תביעה ותביעה שכנגד שעניינן פיצוי הצדדים בגין נזקים שנגרמו לרכביהם בעת תאונת דרכים מיום 4/7/09.

התביעה:

התובע טוען כי ביום 4.7.09 נסעה ביתו, גב' מאיה אוחיון, ברכבו באזור חוף הכאמל בחיפה ועצרה עצירה מוחלטת. הנתבע, אשר יצא מחניה, פנה שמאלה ושפשף את רכבו בחלק האחורי שמאלי. כתוצאה מכך, לטענתו, נגרם לרכבו נזק בסך של כ-2,500 ₪. לכך הוסיף התובע את עלות שכר טרחת השמאי בסך 500 ₪ וירידת ערך הרכב בסך 850 ₪.

הנתבע טוען בכתב הגנתו כי כלל לא יצא באותה עת מחניה ומתאר את גרסתו לאירוע כפי שתפורט להלן. עוד טוען הנתבע כי נזקי התובע המתוארים בכתב התביעה הינם מוגזמים ומופרכים מאחר ופגוש הרכב לא נפגע כפי שתואר בחוות הדעת אשר צורפה לכתב התביעה.

הנתבע מציין כי לרכבו של התובע נגרם נזק בחלקו האחורי ולא הצידי כפי שמופיע בתמונות.

הנתבעת 2, חב' הביטוח אשר ביטחה את הנתבע, טוענת בכתב הגנתה כי על פי גרסת הנתבע 1 לא נגרם נזק בהיקף כזה לתובע ובכל מקרה, לעניין ירידת הערך, היה על התובע לצרף אישור היעדר תביעות מחב' הביטוח המבטחת אותו.

התביעה שכנגד:

הנתבע (התובע שכנגד) טוען כי אמנם באותו היום התרחשה בין הרכבים תאונה, אולם פרטיה שונים מטענת התובע. לטענתו, עמד רכבו של התובע בעצירה מוחלטת במרכז נתיב הנסיעה ואף בלט לכיוון נתיב נסיעתו. הנתבע ביקש לעבור בין רכבו של התובע לבין כלי הרכב שחנו בצד אולם לפניו חנה רכב נוסף אשר בלט אל הכביש, באופן שמנע ממנו מלהתקדם, ועל כן עצר. או אז, לטענתו, החלה הגב' אוחיון בנסיעה קדימה תוך פניה חזקה ימינה והדבר גרם לכך שרכבו של התובע פגע ברכבו של הנתבע.

הנתבע טוען כי נגרם לו נזק בסך של כ-2,500 ₪ ולכך הוסיף שכר טרחת שמאי בסך 582 ₪ והוצאות בסך 150 ₪.

התובע (הנתבע שכנגד) טוען בכתב תשובתו כי הוא חוזר על האמור על ידו בכתב התביעה.

דיון:

הצדדים מתארים שתי גרסאות שונות של אירוע התאונה כאשר כל אחד מבקש לחזק את גרסתו באמצעות עד מטעמו.

מר מיכאל אוחיון, העד מטעם התובע, בעלה של הנהגת, הגב' מאיה אוחיון, ישב בעת התאונה בתוך הרכב לצד אשתו. לדבריו, רכבם עמד בעצירה מוחלטת מאחר שהמתינו לנהגת שתפנה עבורם מקום חניה. לדבריו, לאחר התאונה פנה אליהם הנתבע, התנצל והציע לשלם עבור התיקון (ראה פרוטוקול, עמ' 2, שורות 2-10).

לעומתו, הגב' שני משה, ביתו של הנתבע 1, אשר ישבה בעת האירוע ברכבו של אביה, מאחוריו, טענה, בדומה לגרסת אביה, כי בעת התאונה היה רכבם בעצירה מוחלטת (ראה פרוטוקול, עמ' 3, שורות 2-5).

טענות הצדדים סותרות. אין זה יתכן כי שני הרכבים היו מצויים בעצירה מוחלטת ובכל זאת התרחשה תאונה. העדים מטעם הצדדים לא הצליחו להבהיר את התמונה מאחר ועדויותיהם זהות ותומכות לחלוטין בעדויות בני משפחתם וממילא משקלן נלקח בהתאם לנסיבות אלה. לפיכך, לא מצאתי נימוק להעדיף גרסתו של מי מהשניים לנסיבות קרות התאונה.

יחד עם זאת, ניתן ללמוד מהעדויות על נסיבות התאונה השופכות אור על אחריות הצדדים.

מעדות הנהגת עולה כי בעת התאונה עמדה בנתיב המנוגד לכיוון הנסיעה (ראה פרוטוקול, עמ' 1, שורה 11) וכן מעדותו של מר אוחיון עולה כי הם היו מודעים לכך שמכונית העוקפת אותם צריכה לפנות שמאלה מיד לאחר שעברה אותם על מנת לצאת מהמקום (ראה פרוטוקול, עמ' 2, שורה 4-5). בעצם העמדת הרכב באופן המפריע לתנועה בצורה ניכרת, תרמה הנהגת תרומה משמעותית לקרות התאונה ועל כן חלה עליה אחריות להתרחשותה.

עם זאת, גם התנהגותו של הנתבע מלמדת כי הוא נושא באחריות מסוימת לתאונה וזאת נוכח הצעתו לשלם לתובע פיצוי בגין הנזק שנגרם לרכבו בתאונה (ראה פרוטוקול, עמ' 21-23).

יצויין כי חוות הדעת שהגישו הצדדים נכתבו זמן מה לאחר התאונה (חוות הדעת מטעם התובע- לאחר כשבועיים וחוות הדעת מטעם הנתבע- רק לאחר כשלושה חודשים). פער זמנים זה בין קרות האירוע לבין בחינת הנזק על ידי שמאי, מקשה על בחינת הקשר שבין התאונה לנזקים אלו.