פסק דין
1.עסקינן בתביעה כספית ע"ס של 12,004 שהגיש התובע נגד עיריית חיפה (להלן "העירייה").
2.מעיון בכתבי הטענות בתיק, מעדויות הצדדים ומעיון בהסכם שהושג בין הצדדים בתיק 32659-05-12 שהתנהל בין הצדדים בבימ"ש השלום בחיפה, עולה כי :
בעלי הנכס ברח' כנרת 3 בחיפה נדרשו, ע"י העירייה, לבצע עבודות ותיקונים של קיר תומך, זאת בהתאם לסע' 3 (א) לחוק עזר לחיפה (מבנים מסוכנים), התשמ"ג – 1983.
משלא ביצעו בעלי הנכס את העבודות הנדרשות ובהתאם לסמכותה בסע' 5 לחוק העזר, פנתה העירייה אל חברת 'יפה נוף' ושכרה את שירותיה לביצוע העבודות ובהתאם לסע' 5 (ב) לחוק גבתה מבעלי הנכסים את העלות שבה נשאה לביצוע העבודות, הכל בתאם לחלקם היחסי בנכס.
התובע לא שילם את חלקו ומשכך הגישה נגדו עירייה חיפה תביעה כספית בבימ"ש השלום בחיפה (תיק 32659-05-12 הנ"ל).
בסופו של יום הגיעו הצדדים, בבימ"ש השלום בחיפה, להסכם לפיו "הנתבע ישא בתשלום חובותיו הנתבעים בעירייה" והתביעה תימחק. ביהמ"ש נתן, ביום 2.12.12, תוקף של פס"ד להסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים.
התובע טוען כי הוא מכר את הנכס וכדי שיוכל לקבל אישור טאבו מהעירייה, לצורך העברת הנכס, נאלץ לסלק את החוב הנטען.
3.בתביעה זו, וככל שירדתי לסוף דעתו של התובע, מבקש הוא השבה לסכומים ששילם לעירייה, בתוספת הצמדה וריבית בסך של 1,170 ₪, תשלום לעירייה בסך של 861 ₪, הוצאות תגובה 650 ₪, שכ"ט עו"ד בסך של 1,460 ₪.
4.הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה וטענה כי התובע שילם את חובו לעירייה בהתאם להוראות החוק ומכאן מנוע הוא מלדרוש השבת הכספים ללא כל עילה משפטית חוקית לכך.
5.לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים על נספחיהם ובהסכם שהוגש אל בימ"ש השלום בחיפה ולאחר ששמעתי את הצדדים, אני מוצאת לדחות את התביעה. אנמק בתמצית;
ראשית אומר כי התובע בחר לנסח את תביעתו באופן עמום ולא מפורט, כשאינו מוצא לנכון לנמק את מבוקשו ולהסביר מדוע על הנתבעת להשיב לו סכומים כלשהם.
שנית, אני סבורה כי לאחר שביהמ"ש בחיפה נתן תוקף של פס"ד להסכם לפיו "הנתבע ישא בתשלום חובותיו הנתבעים לעיריה" אין עוד מקום כי בימ"ש זה יזקק לשאלת התשלום שבוצע ואין מקום לדון בתביעת ההשבה. ודוק, בהסכם עליו חתומים הצדדים (הסכם שניתן לו תוקף של פס"ד כאמור) לא נרשם כי התשלום נעשה תחת מחאה ויש בו הסכמה מפורשת שאינה משתמעת לשתי פנים, לפיה על הנתבע לשאת בתשלום החוב הנתבע באותו הליך.
בנסיבות אלה, דומה כי התובע מושתק מלהעלות טיעוניו מחדש לעניין עצם החיוב בתשלום.
למען הסר ספק אציין כי טענת התובע לפיה ביהמ"ש בחיפה התיר לו הגשת תביעת השבה אין לה על מה לסמוך. כל אשר נקבע בביהמ"ש בחיפה היה כי ביהמ"ש אינו מוסמך, באותו הליך, ליתן צו המורה לעירייה להנפיק לתובע אישור טאבו וכי על התובע, אם רצונו בכך, לפנות אל ביהמ"ש המוסמך בהליך המתאים.
שלישית, גם אם אניח לטובתו של התובע כי חרף ההסכם שאושר וחרף התשלום שבוצע, עדיין יש מקום לדון בתביעת ההשבה לסכומים ששולמו, הרי שהתובע לא הניח לפני תשתית עובדתית היכולה להצדיק את ההשבה המבוקשת.
הנתבעת הבהירה בכתב ההגנה את הבסיס החוקי לפיו חויב התובע בהוצאות שנתבעו על ידה וטענה כי הסכום בו חויב הינו חלקו היחסי של התובע בעלות בניית הקיר. הוסבר כי עלות בניית הקיר עמדה ע"ס של 190,000 ₪, כי העירייה השתתפה ב – 45 % מהעלות וכי היתרה חולקה בין בעלי הנכסים (פרטיהם המלאים של אלה נרשם במכתב שצירפה הנתבעת לכתב הגנתה), כשחלקו היחסי של התובע עמד ע"ס של כ 7,673 ₪.
התובע לא ניסה להתמודד עם טענות אלה ועם החלוקה שנעשתה ולא העלה טענות קונקריטיות בדבר אופן החישוב הנכון הנטען. בין היתר, הוא לא הביא רשימה של כל הדיירים ולא הראה מה יחסו החלקי ביחס לאחרים ולא פירט את הטעות, ככל שקיימת כזו, בחישוב שנערך ע"י העירייה.
לאור המקובץ, אני מורה על דחיית התביעה.
אני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 500 ₪.