אוזומקה נ' מדינת ישראל

החלטה

בפניי בקשה למתן פטור מאגרה, בגדר עתירה מנהלית.

לטענת ב"כ המבקשת, המבקשת נסה מניגריה ונכנסה לישראל ביום 29.9.09. ביום 9.4.13 נדחה ערר המבקשת על ההחלטה הדוחה את בקשתה לעיכוב הרחקה / מתן מעמד זמני, מטעמים רפואיים. ב"כ המבקשת פירט מספר בדיקות רפואיות וטיפולים רפואיים שהמבקשת עברה בישראל וציין כי נוכח מצבה, הופנתה המבקשת להערכה לוועדת ניתוחים בבית החולים מאיר, באשר לניתוח לכריתת הרחם. לטענתו, מכתב מטעם בית החולים בניגריה מעיד על כך שאין באפשרותם לנתח את המבקשת משום שאין בידם את הציוד המתאים לכך. לדבריו, המבקשת זקוקה לטיפול מיידי, ואולי אף לניתוח, וישנה חשיבות גורלית לכך שהמבקשת תישאר בישראל להשלמת הטיפול בה, שכן גירושה מישראל, יציב אותה בפני בסכנת חיים של ממש, וזאת כשאין בידה כל אפשרות לממן אצ הטיפולים הרפואיים בארצה. לטענתו, אין המבקשת מעוניינת להשתקע בישראל אלא שהיא פועלת בתום לב על מנת להיטיב עם מצבה הבריאותי בלבד וכי היא מעוניינת שהרחקתה תעוכב לפחות עד לאחר הניתוח הצפוי לה, והחלמתה ממנו. ב"כ המבקשת טוען שאף אחד לא יכול לתמוך או לסייע לה כלכלית בתשלום האגרה, אין לה כל חסכונות או נכסים וכל ממונה מסתכם במעט כסף, שמספיק לה בקושי רב בכדי להתקיים. ב"כ המבקשת מוסיף שאין בידה כל מסמכים שיעידו על מצבה הכלכלי, ובית המשפט מתבקש לפטור את המבקשת מאגרה לפי סעיף 20(7) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007 (להלן: "תקנות").

לטענת המשיבה, לבקשה לא צורפו כל מסמכים המעידים על העדר יכולתה הכלכלית של המבקשת. התצהיר שצורף לבקשה אינו מפרט את רכוש המבקשת ואת מקורות הכנסתה, והוא רק מפנה לעובדות המפורטות בכתב התביעה. לטענתה, המבקשת לא הציגה אסמכתאות בתמיכה בטענותיה, לרבות תדפיסי עובר ושב, ואישורים בדבר העדר חסכונות ו/או פיקדונות המתייחסים לחצי השנה האחרונה. בנוסף, נטען כי המבקשת לא פירטה אודות מקום מגוריה ואופן מימונו, וכן לא פירטה כיצד היא מממנת את ייצוגה המשפטי. המשיבה מוסיפה, כי עיון בעתירה מלמד על כך שהיא חסרת בסיס ממשי, וכי היא הוגשה בשיהוי ובחוסר ניקיון כפיים. לטענתה, על העתירה היה להיות מוגשת ללא שיהוי, ולא יאוחר מ-45 ימים מקבלת ההחלטה, פרסומה או המועד שהגיעה לידיעת המבקשת. ברם, ההחלטה הנתקפת בעתירה, ניתנה כבר ביום 9.4.13, ומכאן, שהיה עליה להגיש את עתירה בתוך מניין הימים, ולמצער להגיש בקשה להארכת מועד. כמו כן, המשיבה מציינת כי לפי לוח הזמנים המפורט העתירה, ולאור הרקע העובדתי שפורט בה, יש ספק רב אם אכן מדובר במקרה חירום רפואי, שעשוי להצדיק מתן מעמד מטעמים רפואיים הומניטריים. לדבריה, עמד על כך גם בית המשפט בהחלטתו מיום 27.5.13, כשהחליט שלא לתת צו ביניים למבקשת.

ב"כ המבקשת טוען בתגובה, שבניגוד לטענת המשיבה, ציין בית המשפט בהחלטתו מיום 27.5.13, שעולה סימן שאלה ביחס לאפשרות של קבלת טיפול רפואי הדרוש בארצה, ועל רקע זה ניתן צו הביניים האוסר הרחקתה של המבקשת מתחומי מדינת ישראל. מכאן, ברי כי המשיבה הטעתה את בית המשפט, וכן הדבר מעיד על כך שבית המשפט עצמו פירט עילה קיימת ושרירה בעתירה זו שעל בסיסה ניתן צו הביניים. לדידו, קיימת בעתירה עילה לכאורית לתקיפת החלטת הרשות שניתנה באופן פגום ובחוסר סבירות. לדבריו, אין למבקשת חשבון בנק, נכסים או הכנסות, ובעיקר אין לה מסמכים המעידים על עוניה. לדבריו, מצבה הרפואי בכי רע והמבקשת מוציאה כספים רבים על תרופות וטיפולים, והמעט שנותר בידיה, חיוני לצורך הישרדותה הפיסי. לטענתו, שכר הטרחה שמשולם על ידי המבקשת, אינו גבוה, והיא נעזרת בחבריה הקרובים. לאור האמור, מתבקש בית המשפט לאפשר למבקשת את יומה בבית המשפט, מבלי שהיא תידרש לעול האגרה. לחילופין מתבקש בית המשפט להפחית את סכום האגרה לסכום מינימאלי, שהמבקשת תוכל לעמוד בו.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

תקנה 14 לתקנות קובעת כי במניין שיקוליו ליתן פטור מתשלום אגרה ישקול בית המשפט שני מבחנים עיקריים: (א) האם אין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה; (ב) האם ההליך מגלה עילה (בשג"ץ 7997/05 דניאלי נ' פרקליטות המדינה, פורסם במאגרים, 15.1.06).

מעיון בחומר שהונח בפניי עולה כי המבקשת לא פירטה בתצהירה כנדרש את רכושה ומקורות הכנסתה בששת החודשים שקדמו לבקשה, וכי בפועל הוגש תצהיר לאקוני המתייחס לעתירה, לצו הביניים ולבקשה, כאחד. כמו כן, המבקשת לא פירטה בבקשה ממה היא מתקיימת, מהיכן שאובים הכנסותיה, מה הן הוצאותיה השונות, לרבות, בעבור מגוריה ובעבור הוצאותיה הרפואיות. בנוסף, המבקשת לא ציינה מהו גובה שכר הטרחה שהיא משלמת, דבר שיש בו כדי להעיד על מצבה הכלכלי. לאור האמור, ובאי צירוף של כל מסמך שיכול להעיד על מצבה הכלכלי, ברור הוא שלא נפרשה מלוא היריעה אודות מצבה הכלכלי של המבקשת, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.

אציין, כי לא ראיתי מקום לפטור את המבקשת מאגרה לפי תקנה 20(7) לתקנות, היות ולא נטען כי ההליך דנן נועד לשחרור מי שאסור או שעצור.

אוסיף, כי ב"כ המבקשת אף לא התייחס לטענת המשיבה בדבר הגשת העתירה בחלוף למעלה מ-45 ימים מיום קבלת ההחלטה בעניינה של המבקשת, ומבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד להגשת עתירה זו, וזאת בניגוד לתקנה 3 לתקנות בתי המשפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000.

בנסיבות אלו, הנני דוחה את הבקשה.

המבקשת תשלם את האגרה, בתוך 21 יום, שאם לא כן, ההליך יימחק ללא התראה נוספת.

ניתנה היום, ה' אב תשע"ג, 12 יולי 2013, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: