אובצ'ינקוב נ' סופר ואח'

1. לפני בקשה למתן סעד זמני בערעור, שיעכב את ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' אטדגי), ב-ה"פ 50397-01-14, בגדרו נדחתה תביעת המבקשת להצהיר על אי תקפותם של חוזה הלוואה ושל חוזה למכר דירה שכרתה המבקשת עם המשיב 1, והופעל הצו המותנה, לפינויה של המבקשת מהדירה בה היא מתגוררת, שנקבע בפסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ג' הימן), ב-ת"א 10361-09-13, וזאת עד להכרעה בערעור שהמבקשת הגישה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד.

           להלן אביא, בתמצית, את הנתונים הדרושים להכרעה במכלול.

רקע עובדתי והליכים קודמים

2. בתאריך 14.11.2012 נחתם הסכם (להלן: הסכם המכר) בין המבקשת לבין המשיב 1 שלפיו המבקשת מכרה למשיב 1 את דירת המגורים שלה בתל-אביב (להלן: הדירה) בתמורה לסילוק חוב בסך 1,000,000 ש"ח, שהיה למבקשת כלפי המשיב 1 בעקבות הסכם קודם שנכרת ביניהם. באותו תאריך, נחתם הסכם שכירות בין המבקשת לבין המשיב 1, שלפיו המבקשת תשכור את הדירה למשך 9 שנים תמורת תשלום חודשי קבוע (להלן: הסכם השכירות).

3. המשיב 1 מכר את זכויותיו בדירה למשיב 6 וכיום המשיב 6 הוא בעל הזכויות הרשום בה.

4. המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה לביטולם של הסכם המכר ושל העברת הזכויות בדירה למשיב 6. בתביעתה המבקשת גרסה, בין היתר, כי המשיבים ניצלו את העובדה שהיא איננה שולטת, לטענתה, בשפה העברית, והחתימו אותה על הסכם המכר תוך שהטעו אותה, לשיטתה, לחשוב כי מדובר בהעברה זמנית של הדירה למשיב 1. העברה זמנית זו, באה, לטענת המבקשת מאחר שנאמר לה כי עליה לפצות את המשיב 1 על הפרתו לכאורה של הסכם ההלוואה שכרתה המבקשת עם המשיב 1.

5. המשיבים 1 ו-6 הציגו גרסה שונה לאירועים, מושאי כתב התביעה. טענת המשיבים 1 ו-6 היתה כי, המבקשת, דוברת עברית על בוריה, כרתה ביודעין וביוזמתה את הסכם המכר, לאחר שלא עלה בידה להחזיר את סכום ההלוואה שקיבלה מהמשיב 1. המשיבים 1 ו-6 טענו עוד כי המבקשת מנסה לקבל לידיה את הדירה במרמה, באמצעות הצגת מצגים כוזבים אודות מצבה האישי והכלכלי, ותוך הטחת האשמות שווא במשיבים.

6. בתאריך 21.09.2016 בית המשפט המחוזי הנכבד דחה כאמור את תביעתה של המבקשת וקבע כי המבקשת חתמה ביודעין וברצון על הסכם המכר, ומשכך, הוא תקף. בית המשפט המחוזי הנכבד ביסס את הכרעתו על עדויותיהם של המשיבים: 1, 2, ו-4, שהיו נאמנות עליו ועל חוסר הקוהרנטיות והסבירות, שמצא בגרסת המבקשת.
7. ביני לביני, במקביל להליך שנוהל בפני בית המשפט המחוזי הנכבד התקבלה בתאריך 08.12.2015 תביעת פינוי שהגיש המשיב 1 כנגד המבקשת בשל אי-תשלום דמי השכירות בעבור הדירה, בבית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ג' הימן) ב-ת"א 10361-09-13. בית משפט השלום הנכבד קיבל את התביעה והעניק למשיב 1 צו פינוי מותנה, שלפיו, אם בית המשפט המחוזי הנכבד יקבע כי הבעלות בדירה עברה לידי המשיב 1, ייכנס הצו לתוקף, ואם, לחלופין, ייקבע כי הבעלות בדירה לא עברה לידי המשיב 1, הצו יתבטל.

8. בתאריך 30.10.2016 בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את בקשת המבקשת לעכב את ביצוע פסק דינו מן הטעם ש"בפסק הדין לא נקבע כל דבר אופרטיבי שיש לעכב את ביצוע[ו]. פסק דין הפינוי לא ניתן בתביעה זו אלא בתביעה אחרת על ידי בית משפט השלום. גם אם פסק הדין שניתן כאן משליך על הוראת בית משפט השלום בפסק דינו, הרי שבקשה זו צריכה להתברר בפני בית המשפט שנתן את צו הפינוי ולא בפני ערכאה זו".