אהרוני נ' יחזקאל ואח'

החלטה

בפניי בקשה למתן רשות ערעור שהגיש המבקש – כונס הנכסים, על החלטת כב' רשם ההוצל"פ אבי כהן מיום 31.3.10 בתיק הוצל"פ 01-56373-04-3, לפיה הורה הרשם למבקש לשלם את חובות העבר, שהינם דמי חכירה ודמי הסכמה, למינהל מקרקעי ישראל – המשיב 4 (להלן: "המינהל"), מכוח מסמכי החכירה הרלבנטיים. (נומרטור: 445192816ט).

בהחלטתי מיום 19.10.10, הוריתי למשיבים להגיש תגובה בכתב לבקשה, לאחר שזו תומצא לידיהם על ידי המבקש במסירה אישית.

לתיק בית המשפט הוגשה תגובה מטעם המשיבה 2 בלבד, לפיה היא מותיר את ההכרעה בבקשה לשיקול דעתו של בית המשפט.

ביום 25.11.10, הוגשה לתיק בית המשפט הודעה מטעם המבקש אודות המצאת הבקשה למשיבים, לה צורפו אישורי המסירה.

לפיכך, ובהתאם לאמור, החלטתי ניתנה על יסוד הנטען בבקשה שבפניי.

לאחר שעיינתי בכתב הבקשה שבפניי, ובחנתי טענות המבקש, מצאתי כי דינה של הבקשה למתן רשות ערעור להידחות.

ראשית אציין כי דין הבקשה להידחות ולו מחמת העובדה שהוגשה באיחור ניכר.

יוזכר כי ההחלטה נשוא הבר"ע שבפניי ניתנה עוד ביום 31.3.10, כאשר הבקשה הוגשה על ידי המבקש רק ביום 11.10.10, קרי: בחלוף למעלה מ – 6 חודשים.

המועד להגשת בקשת רשות ערעור שהינו מועד הקבוע בחיקוק. תקנה 119(ה) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם – 1979, קובעת כי בקשת רשות ערעור תוגש בתוך 20 ימים מיום מתן ההחלטה אם ניתנה בפני הצד המבקש לערער, או מיום שהומצאה לו, אם ניתנה שלא בפניו.

המבקש אומנם הגיש, בד בבד עם הגשת הבר"ע, בקשה למתן ארכה, אולם זו לא נתמכה על ידו בתצהיר כדין. זאת ועוד, במסגרת "בקשת הארכה", נמנע המבקש מלציין המועד המדויק בו הומצאה לידיו ו/או נודעה לו החלטת הרשם נשוא הבר"ע, ובאופן סתמי מציין הוא, בסעיף 2 לבקשה, כי: "עד למועד זה, לא הומצאה ההחלטה למבקש".

לפיכך, משהבקשה למתן רשות ערעור הוגשה על ידי המבקש באיחור, וכן משהוגשה בקשת ארכה שאינה נתמכת בתצהיר, ואינה מפרטת המועד בו הומצאה ו/או נודעה למבקש החלטת הרשם, ובאשר ממילא לא פורטו טעמים מיוחדים שיש בהם כדי להצדיק הארכת מועד, דין הבר"ע להידחות מחמת כך שהוגשה באיחור.

ואולם, למעלה מן הצורך, לאחר שבחנתי טענות המבקש אף לגופו של עניין, מצאתי כי ממילא דינה של הבקשה להידחות.

כפי שציין הרשם הנכבד בהחלטתו נשוא הערעור, החלטתו לחיוב המבקש בתשלום חובות העבר (דמי הסכמה ודמי חכירה) למינהל, ניתנה בהתאם להלכה שנקבעה בעניין זה בפסק דינה של כב' השופטת י' שטופמן מיום 24.3.10, בתיק רצ"פ (ת"א) 2906-05 בנק הפועלים בע"מ נ' סלמן סביחה (אתר נבו; להלן: "עניין סלמן").

בפסק הדין הנ"ל בעניין סלמן נקבע כי:

"בנסיבות המקרה דנן, משנרשם הנכס במרשם המקרקעין, זכויות החכירה הקנייניות הן אלה ששועבדו לטובת הבנק, וככאלה כפופות הן להסכם שבין המינהל לבעל זכות החכירה, הקובע כי זכות החכירה מותנית בתשלום דמי החכירה, וללא תשלומן אין כלל נכס הניתן לשעבוד. לפיכך, על כונס, הנכנס בנעלי החייב, לשלם את החוב שהצטבר בגין דמי החכירה בטרם ניתן יהיה להעביר את הזכויות לקונה".

בפסק הדין הנ"ל בעניין סלמן, ישנה התייחסות לכל אחת מן הטענות המשפטיות שמעלה המבקש שבפניי במסגרת בקשתו, ואין לי אלא להפנותו לקביעות כפי שנקבעו שם.

כך למשל, עומדת כב' השופטת שטופמן, במסגרת פסק דינה, לשוני בין אופיים של דמי ההיתר ודמי החכירה לבין חיוב בגין מס, היטל או ארנונה.

לפיכך, טענתו של המבקש כי יש להחיל דין זהה על דמי החכירה וההסכמה, כפי זה הנפסק בעניין ארנונה ו/או היטל השבחה, הינה שגויה בבסיסה.

גם טענתו של המבקש לפיה החלטת הרשם עומדת בניגוד לסעיף 34א' לחוק המכר, אין בה ממש, שכן אין בהחלטתו של הרשם כל הטלת חיוב על הקונה אשר רכש את הנכס, לתשלום חוב דמי החכירה.