אדרי נ' כפר הנוער כפר גלים

פסק דין

ביום 25.11.09 ניתן על ידי פסק דין בתיק לפיו, על הנתבע לשלם לתובע סך של 4,000 ₪ נטו לסילוק מלא וסופי של כל תביעות התובע בגין יחסי העבודה ששררו בין הצדדים.

עוד נפסק, כי הנתבע ישלם לתובע את פדיון ימי חופשה להם התובע היה זכאי בגין עבודתו בנתבע. ככל שהצדדים יחלקו על גובה התשלום, נפסק כי עליהם להמציא לביה"ד את כל תלושי השכר של התובע, וביה"ד יערוך את החישוב המדויק ביחס לפדיון ימי החופשה.

ביום 1.12.09 הוגשה בקשה מטעם התובע לפסוק בעניין יתרת ימי החופשה שכן הצדדים נחלקו לטענתו על גובה התשלום.

ביום 21.12.09 הוגשה תגובת הנתבע בכתב לעניין הדרישה לתשלום פדיון ימי החופשה.

להלן טענות התובע:

בכתב תביעתו, דרש התובע תשלום פדיון ימי חופשה בגין 32 ימים בסך של 4,800 ₪ לפי שכר יומי בסך של 150 ₪.

בבקשת התובע מיום 1.12.09, דרש התובע בגין עבודתו בנתבע מיום 1.3.06 ועד ליום 21.8.08 תשלום פדיון ימי חופשה בגין 29 ימים בסך של 6,659 ₪ לפי שכר יומי בסך של 231 ₪ (33 ₪ לשעה * 7 שעות).

להלן טענות הנתבע:

התובע הועסק בנתבע כעובד שעתי החל מחודש 03/06 ועד לסיום העסקתו ביום 6.7.08, בשכר של 22 ₪ לשעה. בחודשים 07/08 + 08/08 התובע לא עבד בפועל אצל הנתבע ולא הומצאו לו תלושי שכר.

על פי הדין שהיה נהוג בתקופת העסקתו של התובע טרם תיקון חוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958 שנכנס לתוקפו בחודש 02/09, תלוש השכר לא כלל פירוט יתרת ימי החופשה הצבורים, אף שהנתבעת ניהלה עבור התובע פנקס ימי חופשה כחוק, בנפרד.

התובע קיבל מהנתבע תשלומים שונים ע"ח החופשה השנתית, אולם הדבר לא נרשם במפורש תחת סעיף נפרד בתלוש השכר, אלא כחלק משכרו הרגיל. לגישת הנתבע, כמפורט בתגובתו, ובהתאם להיקף עבודת התובע בפועל כמוצג בטבלה המצורפת לתגובת הנתבע, ניתן לראות כי לתובע אף שולמו סכומים ביתר ע"ח חופשתו השנתית.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

בכתב תביעתו, העמיד התובע את סכום תביעתו בגין רכיב פדיון החופשה השנתית על סך 4,800 ₪ בלבד. בבקשה מטעמו מיום 1.12.09 "תיקן" התובע את תביעתו והעמיד את סכום התביעה בגין פדיון החופשה על סך 6,659 ₪. ברם, לא ניתן לבקש את תיקון כתב התביעה בצורה כזו, ועל-כן אתייחס להלן לתביעת התובע לפדיון חופשה שנתית בסך של 4,800 ₪ בלבד כאמור בכתב התביעה.

התובע הועסק אצל הנתבע מחודש 03/06 ועד לתחילת חודש 07/08 כעובד שעתי בשכר של 22 ₪ לשעה. בחודשים 07/08 ו- 08/08 התובע היה בתקופת השעיה מעבודתו בגינה שולם לו שכר.

עיון בתלושי השכר של התובע לאורך תקופת עבודתו, אינו מגלה כי הנתבע שילם לו תשלום מפורש בגין חופשה שנתית. ברם, לטענת ב"כ הנתבע, לתובע שולמו תשלומים שונים בגין חופשה שנתית כחלק משכרו הרגיל. לצורך הוכחת טענתו הנ"ל, צירף ב"כ הנתבע לתגובתו העתק מ"פנקס חופשת התובע" ושני דו"חות נוכחות לחודשים 9-10/07 ו- 6-7/08 מהם עולה כי בפועל התובע עבד באותם חודשים פחות שעות מהשעות המשולמות לו בתלושי השכר, וההסבר לכך לגישת ב"כ הנתבע הוא- כי התובע תוגמל בשכרו הרגיל בגין החופשה השנתית לה היה זכאי.

נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה הוא על המעביד. "מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים, כאמור בסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א- 1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית"). [עיין בדב"ע (ארצי) לא/ 3-22 ציק ליפוט נ' חיים קסטנר פד"ע ג 215 (ניתן ביום 13.1.72); דב"ע (ארצי) נז/ 7-3 נחום לבון נ' מ.ת.מ. תעשייה ומלאכה בע"מ פד"ע לב 584 (ניתן ביום 15.10.97)].

סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, מטיל על המעביד את החובה לנהל פנקס חופשה לגבי כל עובד הזכאי לחופשה שנתית או לפדיון חופשה בו יפורטו תאריך תחילת העבודה, מועד החופשה שניתנה או דמי החופשה ששולמו ותאריך התשלום וכן התאריך בו חדל העובד לעבוד.

אינני מוכנה לקבל את "פנקס החופשה" המצורף כנספח א' ו/או כנספח ד' לתגובת הנתבע, שכן אין הנספחים הנ"ל עונים על דרישת סעיף 26 לחוק חופשה שנתית. ואבאר.

החישובים המוצגים ב"פנקס החופשה" מטעם הנתבע אינם נכונים, שכן אין כל רלבנטיות להיקף משרת התובע לסך ימי החופשה להם היה זכאי, ובהתאם לסעיף 10(א) לחוק חופשה שנתית, "המעביד חייב לשלם לעובד בעד ימי החופשה דמי חופשה בסכום השווה לשכרו הרגיל", כאשר לגבי עובד בשכר, בהתאם להוראת סעיף 10(ב)(2) לחוק חופשה שנתית, "שכרו הרגיל הינו שכר העבודה היומי הממוצע כפול במספר ימי החופשה".