אדר נ' פרננדס ואח'

החלטה

ביום 25.1.2011 הגישה התובעת תביעה נגד הנתבעים 1 ו- 2, שהם שכניה הגרים באותו הבניין ברחוב עמק הברכה בתל-אביב, ונגד הנתבעת 3 שהינה נציגות הבית המשותף באותו הבניין.

כתב התביעה הוגש בהליך של סדר דין מהיר והתובעת העמידה את סכום התביעה על סך של 75,000 ₪ בטענה כי סכום זה נקבע לצורכי אגרה בלבד. פרק ה' לכתב התביעה מונה את "הסעדים המבוקשים" הבאים: (1) פינוי לאלתר של חדר הצינורות מכל החפצים המאוחסנים בו; (2) פיטורי נציגות הבית הקיימת ומינוי גורם חיצוני למניעת נזקים עתידיים; (3) לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 75,000 ₪.

כתב התביעה הינו ארוך במיוחד, מכיל 93 סעיפים ומונה חמישה פרקים שהוכתרו על-ידי התובעת כדלקמן: (א) הפרעה לשימוש בחניה; (ב) הפרעה למעבר; (ג) נציגות הבית המשותף; (ד) נזקי התובעת; (ה) הסעדים המבוקשים.

פרק א', שכותרתו "הפרעה לשימוש בחנייה" מתייחס רק לפעולותיה של הנתבעת 1 אשר, לפי הנטען, רכבה או רכבי מבקריה הוחנו באופן שחסם את רכב הנתבעת. עוד נטען כי הנתבעת 1 החנתה רכב ישן "ללא אויר בגלגלים, מראת הצד השמאלית והשמשה הימנית שלו שבורות.....בחניה משותפת כאבן שאין לה הופכין....ובכך נמנע מהתובעת לעשות שימוש בחניה זו" (סעיף 28). בסוף פרק זה (סעיף 45) מציינת התובעת כי פעולות הנתבעת 1 גרמו לה לאחר לעבודה ולמטרד יומי.

פרק ב': שכותרתו "הפרעה למעבר" מתייחס רק לפעולותיו של הנתבע 2 אשר, לפי הנטען, החנה את האופנוע בשביל מעבר להולכי רגל ברכוש המשותף. עוד נטען כי בעבר ניסה הנתבע 2 להחנות את האופנוע בחדר הצינורות "וכל פתיחת דלת מסכנת את רכב התובעת" (סעיף 58).

פרק ג' שכותרתו "נציגות הבית המשותף" מתייחס לפעולות של הנתבעת 3 ובו מצוינת שורה של טענות כלפי הנתבעת 3, לרבות בנוגע לכך שלא הורתה לנתבעים 1 ו- 2 לפנות את הרכב ואת האופנוע, וטענות נוספות כדלקמן: לא אסרה הכנסת כלי רכב של מבקרים לבניין (סעיף 61), לא פעלה לסילוק מיכל לאיסוף נייר; לא פעלה לסילוק אופנוע נוסף (לא של הנתבע 2) החוסם את המעבר (סעיף 72); העובדה שנציג הנתבעת 3, דוד זנגורי, חסם אף הוא את החנייה של התובעת והביא לאיחורה לעבודה (סעיף 73); לא מנעה נזקים שנגרמו לרכב התובעת על-ידי אלמוני (סעיף 74); האשמת הנתבעת 3 בכך שאנשי מקצוע שעבדו בבניין, הותירו פסולת שיפוצים במקום המיועד לחניית התובעת (סעיף 76); הפיכת חדר הצינורות למחסן חומרי בניין (סעיף 77); האשמת הנתבעת בקיומן של 3 שריטות שגילתה התובעת על רכבה באחד מימי שבת בבוקר (סעיף 78) ועוד.

פרק ד' שכותרתו "נזקי התובעת" מתאר את מצוקת החנייה בתל-אביב ובו מצוין כי "התובעת מתמחרת את נזקיה על-סך 100 ₪ בגין כל שעת עיכוב שנגרמה לה בהוצאת או הכנסת רכבה לחנייתה הפרטית" (סעיף 84) כפול שעה וחצי ביום כפול 30 ימים בחודש כפול חמש שנים. התובעת ציינה כי מדובר בסכום כולל של 270,000 ₪, אולם לצורכי אגרה ועל מנת שהעניין יידון בהליך של סדר דין מהיר, היא החליטה להעמיד התביעה על-סך של 75,000 ₪ בלבד.

בכתב ההגנה שהוגש על-ידי שלושת הנתבעים, נתבקש בית המשפט לדחות התביעה בהיותה קנטרנית וטורדנית בין היתר בשל כך כי רק חודשיים קודם לכן רכשה התובעת רכב ו/או בשל היעדר יריבות משפטית. בנוסף, הנתבעים הפנו להליכים נוספים שהתנהלו בפני המפקחת על המקרקעין בעניינים דומים וטענו בין השאר כי התובעת מושתקת מלטעון אותם שוב.

בסעיף 5.2 לכתב ההגנה נתבקש בית המשפט "לדחות את התובענה בשל לרבות מחוסר עילה לכאורית, ולחילופין, מפאת אי קיומם של יסודות העוולה הנטענת".

ביום 24.5.11 קיימתי ישיבה מקדמית במסגרתה הודיע ב"כ התובעת כי הוא מבקש למחוק את הסעד השני במסגרתו נתבקש בית המשפט להורות על פיטורי הנתבעת 3. עוד הובהר, בתשובה לשאלת בית המשפט, כי סכום התביעה מיוחס לשלושת הנתבעים "ביחד ולחוד" (עמוד 2 שורה 10). בהחלטתי מאותו היום ובטרם דנתי בטענות הנתבעים, קבעתי בין היתר כי:

"..מדובר בטענות שספק אם מגלות עילת תביעה כלפי כל אחד מהנתבעים, בטח שלא ביחד ולחוד, כפי שטוען ב"כ התובעת. על פי הנטען, הנתבע 2 החנה את האופנוע על המדרכה ואילו הנתבעת 1 הפריעה לתובעת בעת שהחנתה את רכבה במקום אסור. מעבר לכך, אין בכתב התביעה פירוט לגבי הנזק, לרבות הרכב שהיה ברשות התובעת באותה העת והנזקים הכספיים הנטענים על-ידה. הסכום שנתבע כולל ולא ניתן ללמוד ממנו דבר. בטרם אעשה שימוש בסמכותי למחיקת התביעה מן הטעמים שפורטו לעיל, אני מאפשר לתובעת להגיש כתב תביעה מתוקן עד ליום 14.6.11 שבו היא תציין מפורשות מהי עילת התביעה כלפי כל אחד מהנתבעים, מה הנזק הנתבע מכל אחד מהם ובגין מה..." (ההדגשה לא במקור).

עוד באותו היום הגישה התובעת הודעה הנושאת כותרת "תגובת התובעת להחלטה מיום 24.5.11" בה ציינה, בין היתר בסעיף 1 כי "התובעת לא מוצאת כל צורך לתקן את כתב התביעה מטעמה" וכן כי "הנתבעים נתבעו ביחד ולחוד, יחדיו עם הנציגות, כאשר נטען מפורשות כי הנציגות אישרה שלט כדין השגת גבול לשטח פרטי, דבר שאינו כלל בסמכותה".

ביום 14.6.11, בהתאם להודעת התובעת, לא הוגש כתב תביעה מתוקן וביום 15.6.11 עתרו הנתבעים למחיקת התובענה בהתאם להחלטתי.

ביום 16.6.11 הוגשה "תגובת התובעת לבקשה מיום 15.6.11 מטעם הנתבעים למחיקת התביעה" ובה חזרה על העמדה כי "התובעת לא רואה כל צורך לתקן את כתב התביעה מטעמה" (סעיף 1), טענה כי לבית המשפט אין סמכות למחוק התביעה על הסף וכי "ככל שתמחק התביעה, תבקש התובעת להשיג על החלטה שכזו בערכאת הערעור, ובטוחה כי התיק יחזור בחזרה לבית המשפט על מנת שידון בו" (סעיף 2), כי "כתב התביעה ערוך כדבעי....ומתמחר את הנזק כדבעי" (סעיף 6) וכן כי "בית המשפט ביקש לרתום את העגלה לפני הסוסים" (סעיף 21).

עוד הוסיפה התובעת כי הגשת התביעה, ביחד ולחוד, מתיישבת עם הוראות תקנה 22 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן – התקנות).

מחיקת התביעה – תקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984

תקנה 100(1) לתקנות קובעת כי בית המשפט רשאי בכל עת, לצוות על מחיקת כתב התביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, על-יסוד הנימוק שהכתב לא מגלה עילת תביעה.

ברע"א 1383/07 חברת שמעון צרפתי בע"מ נגד שתולים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים) נקבע על-ידי בית המשפט העליון:

"מכאן שמחיקת תובענה על הסף מחמת העדר עילת תביעה תעשה במקום שברור וגלוי על פני הדברים שאין בידי התובע כל סיכוי להשיג את הסעד המבוקש.  כאשר אנו בוחנים בקשה לסילוק תביעה על הסף עלינו "לפלס דרכו בין אינטרסים נוגדים - נוגדים לא רק בין בעלי הדין אלא גם מבחינת המדיניות השיפוטית. מחד גיסא, עשיית צדק מחייבת פתיחתם של שערי משפט; מאידך גיסא, צדק הוא גם מניעתם של הליכי סרק, הטרדת בעלי הדין שכנגד והעמסת יומנו של בית המשפט. מכאן הזהירות הנדרשת" (פרשת צוקית הכרמל). על כן, כאמור האיזון העדין מחייב אותנו לנהוג במשנה זהירות לפני מחיקת תביעה על הסף ללא דיון ודרישה."