אדלשטיין נ' אלעד ואח'

פסק דין

1. עניינה של התביעה שלפני בתאונה שהתרחשה ביום 12.2.13.

2. לטענת התובע, בשעה 19:00 דחף את כיסא הגלגלים של בנו הנכה בחניית ביתו ולימינו צעד נכדו. לפתע, הגיח רכב הנתבע במהירות מפורזת מכיוון הכביש הראשי ופנה שמאלה לעבר החניה. רכב הנתבע פגע חזיתית בצדו השמאלי של כיסא הגלגלים והפילו על צידו השמאלי. התובע הרים מיד את נכדו והניחו על מכסה המנוע של רכב הנתבעים, כדי למנוע פגיעה מרכב הנתבעים. מעוצמת הפגיעה ניזוקו כיסא הגלגלים ומשקפי הראייה של התובע.

3. לטענת הנתבע 1, באותו יום נכנס באיטיות לחניית ביתו כאשר לצורך כניסה לחניה עליו לעלות על מדרכה גבוה יחסית ולפיכך לא ניתן לנהוג בחניון מהר. הנתבע נגע קלות בכיסא הגלגלים ונגרם נזק ללוחיות הרישוי של הנתבע בלבד. הנתבע הכחיש כי הפיל את כיסא הגלגלים וכי נגרם לכיסא נזק. הנתבע טען שרק חודש לאחר התאונה רכש התובע כיסא גלגלים חדש, דבר המעיד שאין קשר סיבתי בין האירוע נשוא התביעה לכיסא הגלגלים החדש, שאחרת הכיסא היה נרכש מיד לאחר התאונה. קרי, יתכן ונגרם נזק קטן שהוגדל בהמשך ע"י התובע. הנתבעים טענו שהשמאי בדק הכיסא רק כחצי שנה לאחר האירוע ויתכן ונגרמו לכיסא הגלגלים נזקים בתקופה זו שאינם קשורים לתאונה.

דיון:

4. התובע חזר בפני על גרסתו לפיה דחף את כיסא הגלגלים של בנו הנכה ולימינו צעד נכדו. התובע ירד מהמדרכה והיה באזור החנייה של הבניין כאשר לפתע הבחין ברכב הנתבע נוסע לעברם. התובע טען כי מבטו של הנתבע היה מופנה שמאלה והוא לא רואה אותם. התובע צעק לעברו לעצור אך הוא לא שמע ורכב הנתבע פגע בכיסא הגלגלים שהתהפך מעט מעוצמת המכה. בנוסף, משקפיו נפלו ונשברו. התובע טען שלאחר התאונה ניסה לתקן מספר פעמים את כיסא הגלגלים באמצעות ריתוך אך הדבר לא החזיק מעמד ונאלץ לרכוש כיסא גלגלים חדש. באשר להקלטה בה נשמע התובע אומר לנתבע כי "ישלם לו", הכחיש התובע שהציע לנתבע לשלם בעבור השתתפות העצמית של הנתבע. בנוסף, טען שיתר השכנים העוברים בחניה תמיד עוצרים את רכבם ונותנים לו לעבור עם הכיסא.

5. הנתבע 1 גם הוא חזר על גרסתו וציין שנסע באיטיות במגרש החניה ביום חורפי וגשום בשעת ערב וכי התובע לבש בגדים כהים. הנתבע הכחיש גרסת התובע לפיה הסתכל לצדדים וטען כי הבחין בתובע הדוחף את כיסא הגלגלים קודם לקרות התאונה. כאשר נשאל מדוע לא נעצר אם הבחין בהם, ענה כי התובע עמד במקום שבו לא צפויים להימצא עוברי אורח. הנתבע טען כי נוצר מגע קל שולי ביותר בין כיסא הגלגלים לבין רכבו וכי כיסא הגלגלים לא התהפך. הנתבע טען כי לא נגרם כל נזק. לחילופין, הנזק שנגרם על ידו איננו הנזק המפורט בחוו"ד השמאי. הנתבע טען כי לאחר התאונה הקליט את התובע מציע לו לשלם בעבור ההשתתפות העצמית ושחברת הביטוח תשלם לתובע בעבור כיסא הגלגלים. נציג הנתבעת טען כי לא הוכח שהכיסא רותך והחלפת הכיסא לאחר חודש ולא מיד לאחר התאונה מעידה כי לכיסא הגלגלים לא נגרם נזק המצריך את החלפתו. בנוסף, השמאי בדק את כיסא הגלגלים לאחר שלושה חודשים, בהם יתכן ונגרמו לכיסא הגלגלים נזקים נוספים.

6. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בתמונות הנזקים, אני קובעת שהאחריות לתאונה מוטלת על שני הצדדים, מעיקרי הטעמים הבאים:

בראש ובראשונה, התרשמתי לחיוב מעדותו הרהוטה, הבהירה והעקבית של התובע והיא מהימנה עלי. בנוסף, הנתבע עצמו הודה כי נכנס לחניון ופגע בכיסא הגלגלים של בנו של התובע. הנתבע מחד טען כי הבחין בנתבע ובכיסא הגלגלים ומנגד טען כי היה חשוך, גשום והנתבע לבש בגדים כהים ולא עמד במקום שבו צפויים היו להיות אנשים. כך שלמעשה לא ניתן היה לקבל תשובה לשאלה האם הבחין בנתבע ובכיסא הגלגלים טרם קרות התאונה אם לאו. במידה והבחין הנתבע בתובע ובכיסא הגלגלים, תמוה בעיני מדוע לא עצר את רכבו ומנע את התאונה. באשר לקלטת שהושמעה בפניי, הרי שהדברים שם נשמעים באופן קטוע וחלש ולא ניתן להבין את הקונטקסט בו נאמרים הדברים.

7. הואיל והתאונה ארעה בעת שהנתבע נכנס לחניון הבית בשעה שהתובע חלף בחניון בעודו דוחף לפניו כיסא גלגלים בו יושב בנו הנכה, היה על הנתבע להבחין בתובע ובכיסא הגלגלים, לשים לב ולבצע הכניסה לחניון, בו צפוי שילכו אנשים לאחר שהחנו את רכבם, בצורה זהירה או להימנע מעשותה כליל עד אשר הדרך תהיה פנויה. משלא עשה כן הרי הוא האחראי לקרות התאונה.

8. יחד עם זאת, אני סבורה שלתובע "אשם תורם" לקרות התאונה. התובע דחף את כיסא הגלגלים בחניון ולא בכניסה לבניין. בחניון מטבעו, עוברים רכבים ואין מדובר במעבר להולכי רגל וראוי היה כי התובע ידחוף את כיסא הגלגלים במעבר בטוח. בנוסף, התובע הבחין בנתבע מתקרב והיה עליו להימנע מירידה מהמדרכה או לפנות את הדרך במהרה תחת עצירתו במרכז הדרך בניסיון להפנות תשומת לב הנתבע. התובע אף טען כי לרוב הרכבים נעצרים ונותנים לו לעבור עם כיסא הגלגלים. ברם, אין חולק שבחניון זכות הקדימה מסורה לרכבים ואילו עוברי אורח, הם שצריכים להיזהר.

משכך, מצאתי לנכון לייחס לתובע "אשם תורם" של 50% לקרות הנזק.

9. לעניין הנזק - בהעדר חוו"ד נגדית, מצאתי לנכון לקבל את חווה"ד שהוגשה מטעם השמאי של התובע, כהוכחה לנזקיו. אין חולק שהתאונה גרמה לפגיעה בלוחית הרישוי של הנתבע ומכאן שנגרם נזק לכיסא הגלגלים בעוצמה שקיפלה את לוחית הרישוי. בנוסף, מהימנה עליי עדות התובע לפיה נעשה ניסיון על ידו לרתך את כיסא הגלגלים על מנת למנוע את הצורך בהחלפתו אך כשניסיונות אלה עלו בתוהו, נאלץ כעבור חודש לרכוש כיסא גלגלים חדש. בנוסף, משנקנה כיסא גלגלים חדש חודש לאחר התאונה אין רלוונטיות עוד למועד בדיקתו של השמאי שכן לא נעשה עוד שימוש בכיסא.

באשר למשקפיים, מהימנה עלי עדות התובע לפיה נפלו לו בעת התאונה ומנגד לא ניתן ליתן משקל לעדות הנתבע לפיה המשקפיים לא היו בחזקת התובע באותו היום, מאחר והנתבע יצא מהרכב רק לאחר התאונה, כאשר בשלב זה המשקפיים שנפלו בעת התאונה, לא היו עוד בחזקת התובע.

סוף דבר:

10. התביעה מתקבלת בחלקה. הנני מורה לנתבעים לשלם לתובע סך של 8,263 ₪ (המהווים 50%) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, ביום 2.9.13 ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 500 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, ז' טבת תשע"ד, 10 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: