אדלמן נ' ביטון ואח'

פסק-דין

1.לפני תביעה כספית- נזיקית במסגרתה מבקש התובע לחייב את הנתבעים בפיצוי בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכבו בסך 3,953 ש"ח בעקבות מעורבות רכבו בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 04.03.2012, ברחוב דרך אגודת הספורט בית"ר, שכונת מלחה בירושלים.

2.התובע הינו הבעלים של רכב מסוג מזדה מ.ר. 69-283-63 (להלן: "רכב התובע"). אשת התובע נהגה ברכב בעת קרות התאונה. הנתבעת 2 הינה הבעלים ו/או המחזיקה ברכב גרר מסוג ניסאן מ.ר. 84-602-72 (להלן: "רכב הנתבעים"), הנתבע 1 היה הנהג ברכב הנתבעים, נתבעת 3 הייתה, בזמנים הרלבנטיים, מבטחת רכב הנתבעים.

3.כעולה מכתב התביעה ונספחיו, בעקבות התאונה נגרמו לרכב התובע נזקים בסך 27,818 ₪, מבטחת הרכב פיצתה את התובע ומכאן, כי התביעה נסובה סביב ההפסדים שנותרו לתובע בדמות 2,820 ₪ השתתפות עצמית בגין תיקון נזקי התאונה על ידי המוסך והשתתפות עצמית בגין ירידת ערך בסך 733 ₪ אובדן הנחת היעדר תביעות (מאלוס) בסך 733 ש"ח, ו-400 ₪ הוצאות משפט, סה"כ: 3953 ש"ח.

4.אליבא דגירסת אשת התובע, כפי שנטענה בכתב התביעה, ביום 04.03.2012 עת שרכב התובע נסע מכיוון קניון מלחה בירושלים לכיוון כביש בגין בדרך אגודת הספורט בית"ר, רכב התובעת חלף על פני אוטובוס שעצר בתחנה, אותת על מנת לעצור במקום שהיה ניתן לעצור בו על מנת להוריד נוסע מזדמן שנסע עימה. לאחר העצירה הפעילה אשת התובע את איתות המצוקה של הרכב. לאחר שהנוסע ירד מרכב התובע, רכב הנתבעים פגע ברכב התובעת בחלקו האחורי.

5.אליבא דגירסת הנתבעים, כפי שנטענה בכתב ההגנה, רכבם נסע בתחילה מאחורי רכב התובעת ומשהחל להאט, יצא הגרר לעקיפה כדין. בטרם השלים נהג הגרר את העקיפה, רכב התובעת, בלם בפתאומיות במקום האסור לעצירה על מנת להוריד את הנוסע, הגם שאשת התובע לא הואילה לאותת ובכך סיכנה את עצמה ואת שאר משתמשי הדרך. מעשיה של אשת התובע, הפריע וחסם את הנתיב ולפיכך דין התביעה לשיטתם להידחות.

6.ביום 7/4/13 התקיים דיון בפני במעמד הצדדים בו נשמעו אף עדויות הנהגים והוצגו ראיות בדמות תמונות נזק והודעה על קרות תאונה מטעם נהג הנתבעים.

7.לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות ומסמכי תיק התביעה, על צרופותיהם, ולאחר שבחנתי את מכלול מסמכי התביעה ושקלתי את כל השיקולים הצריכים לעניין, אני סבור שיש לקבל את התביעה ברובה אך לא במלואה, ולהלן נימוקיי:

ראשית, אין ספק, כי רכב הנתבעים שנסע מאחורי רכב התובע פגע בו בעת ניסיון עקיפה כושל ומכאן, כי מרבית האחריות רובצת לפתחו. בעניין זה, גרסת התובעת מתיישבת לטעמי יותר עם המסקנה, כי רכב הנתבעים לא שמר מרחק במידה מספקת על מנת למנוע את הפגיעה ולא שם ליבו לרכבים הנוסעים בכביש.

שנית, אף מוקד הנזק בחלקו האחורי שמאלי של רכב התובע מחזק מסקנה זו ואף גירסת נהג הנתבעת (נ/3).

עם זאת, סבורני, כי יש להשית על נהגת רכב התובע אשם תורם לקרות התאונה ולהיקף הנזקים שנגרמו בשיעור של 20% שכן, אף לפי עדות אשת התובע הרי שלא הפעילה אורות איתות עובר למועד עצירתה לצורך הורדת הנוסע, אלא, נורות מצוקה. לשאלת בית משפט מדוע זה ראתה להפעיל אורות מצוקה ולא נורות איתות השיבה היא, כי אכן הבינה, שקיים סיכון מסויים לעוברים ושבים בעת עצירה במקום שבו החנייה אסורה. בהקשר זה, אשת התובע השיבה "עכשיו לא הייתי עושה את זה. והייתי חונה במקום חנייה מסודר"( פרוט' עמ' 2 שורה 10).

אני סבור, איפוא, כי שיש לקבל את טענת הנתבעים שהתובעת בלמה את רכבה לפתע ועצרה במקום אסור לעצירה, וכן הייתה מודעת או היה עליה לדעת לקיומו של רכב הנתבעים מאחוריה ולנקוט באמצעי זהירות סבירים על מנת לצמצם את הנזק, ומשלא עשתה כן, אני סבור, כאמור, שיש לייחס לה אשם תורם לתובעת בשיעור של 20%.

8.באשר לאי הבאת עד שוכנעתי, כי הגם ואי הבאת עד עלולה לשמש כנגד מי אשר יכול היה להביאו לעדות ונמנע מלעשות כן. עם זאת, נוכח העובדה שלא נסתרה, כי עסקינן כנוסע מזדמן הרי שלא מן הנמנע לקבל את גירסת הנהגת, כי נוכח היותה מצוייה בסערת רגשות לא ביקשה מהנוסע את פרטיו.

9.באשר לנזקים הנטענים הנני מאשר את הנזקים הנטענים על ידי התובע בסך 3,553 ₪ בהיותם נתמכים באישור הפסדים מטעם כלל חברה לביטוח בע"מ. לאור כל זאת, בהפחתת הרשלנות התורמת אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 2,842 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 7/11/12 ועד היום. כמו כן, הנני מחייב את הנתבעים בהוצאות משפט בסך 500 ₪.

הסכומים ישולמו לתובע תוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום.

בקשת רשות ערעור לבית משפט מחוזי בתוך 15 יום.

ניתנה היום, ד' אייר תשע"ג, 14 אפריל 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: