אגרונוב(אסיר) נ' מדינת ישראל

פסק דין

הערעור וגזר דינו של בימ"ש קמא:

לפנינו ערעור על חומרת העונש שנגזר על המערער, על ידי בימ"ש השלום בחדרה (כבוד השופט קפלן) ביום 9.5.13, בת.פ. 46113-06-13.

המערער הורשע, בבימ"ש קמא, על פי הודאתו, בעבירה של התפרצות למקום מגורים, בכוונה לבצע גניבה, עבירה על סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וכן בגניבה, עבירה על סעיף 384 לחוק העונשין.

בגין כך גזר בימ"ש קמא על המערער 27 חודשי מאסר, לריצוי בפועל וכן עונש מאסר על תנאי. בשל טיעוני הנאשם בבימ"ש קמא, לפיהם הוא מכור לסמים, הורה בימ"ש קמא, כי עם התייצבותו למאסר, ייבדק המערער ע"י רופא, אשר יבדוק טענתו כי הוא זקוק למתדון. כמו כן ביקש בימ"ש קמא, כי שב"ס יביא בחשבון את בקשת המערער לעבור בכלא הליך גמילה מסמים.

הערעור מכוון נגד אורך תקופת המאסר בפועל, שהושתה על המערער.

טענות המערער:

המערער טוען, כי עונש המאסר הינו מופרז באופן קיצוני, לחומרה, אינו שקול, אינו מאוזן ואינו הולם את חומרת מעשה העבירה ונסיבותיו ואת מידת אשמתו של הנאשם ואף לא את רמת הענישה הנהוגה בעבירות כגון אלה.

עוד נטען, כי בגזר דינו של בימ"ש קמא נפלו טעויות משפטיות, המצדיקות התערבות ערכאת הערעור.

נטען, כי בימ"ש קמא לא התחשב בכך, שהמערער ביצע את העבירות בהן הורשע ברגע של חולשה, חוסר מחשבה מספקת וקלות דעת וכן בעת שהיה תחת השפעת כדורים, שכן באותה תקופה טופל הנאשם בתרופות ובכדורי "קלונקס" (זאת - בניגוד לטענתו בבימ"ש קמא, שם טען שהוא ביצע את העבירה עקב התמכרותו לסמים).

נטען עוד, כי בימ"ש קמא שגה עת ייחס משקל מכריע לערך החברתי שנפגע מביצוע העבירות ולמידת הפגיעה בערך המוגן, זאת, משום שהבית אליו פרץ הנאשם היה בשלבי שיפוצים וכמעט נקי מרכוש והמערער "חשב לתומו" שאין דיירים בבית. נטען אף, כי בימ"ש קמא שגה בכך שלא הביא בחשבון, לקולא, את העובדה שלא נגרם נזק לבית או לרכוש ואת מידת הפגיעה בערך החברתי המוגן, שהיא, לטענת ב"כ המערער "זניחה ושולית".

לגבי עברו הפלילי של המערער נטען, כי הרשעתו האחרונה של המערער היא מחודש נובמבר 2007 בגין עבירות משנת 2006 וכי אין מדובר במערער שמבצע עבירות "כל שני וחמישי".

לטענת ב"כ המערער, מתחם העונש ההולם שנקבע על ידי בימ"ש קמא (בין 10 ל- 30 חודשי מאסר בפועל), אינו הולם. לשיטתו, מתחם הענישה צריך לנוע בין מספר חודשי מאסר, שיכול שירוצו בעבודות שירות לבין 15 חודשי מאסר בפועל.

נטען, כי בימ"ש קמא החמיר עם הנאשם יתר על המידה בכך שגזר עליו עונש הנמצא קרוב לרף העליון של מתחם הענישה שנקבע על ידו, ללא שייחס משקל לנסיבות שהביאו את המערער לביצוע העבירות ולהודייתו המיידית.

ב"כ המערער הפנה לפסיקה בה נקבעו מתחמי ענישה של עד 20 חודשים ובנסיבות אחרות עד 24 חודשים וכן לפסיקה בה הוטלו עונשים קלים מהעונש שהוטל על המערער, על אף שהיה מדובר ביותר מעבירת התפרצות אחת ו/או בעבירות נוספות.

טיעוני ב"כ המשיבה:

ב"כ המשיבה ביקשה, כי נדחה את הערעור בטענה, כי אין העונש חורג לחומרה במידה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור.

ב"כ המשיבה הפנתה לפסה"ד שניתן ברע"פ 1708/08, אליו הפנה ב"כ המערער, תוך שציינה, כי, שם, חרף המלצה חיובית של שירות המבחן, לביצוע עבודות של"צ, אשר התקבלה על ידי בימ"ש השלום, התערב ביהמ"ש המחוזי, קבע מתחם ענישה שבין 10 חודשים ל- 30 חודשי מאסר ובהעדיפו את האינטרס הציבורי ו על אף שערכאת הערעור אינה ממצה את הדין, גזר ביהמ"ש המחוזי על הנאשם עונש של 12 חודשי מאסר בפועל.

לדבריה, בית משפט קמא אכן קבע את העונש הראוי ברף הגבוה של העונש ההולם - 27 חודשי מאסר, אולם אין בכך כל פסול או פגם, במיוחד כאשר מדובר במי שלחובתו 34 הרשעות קודמות בין היתר בעבירות רכוש והוא ביצע עבירה נוספת, עת פרץ לבית המתלונן, בעוד המתלונן ישן בביתו.

כל צד הגיש פסיקה מטעמו.