אגודה שיתופית לשירותים קהילתיים בת יפתח בע"מ ואח' נ' נ.א.ס.א. יזום וניהול פרויקטים בע"מ ואח'

החלטה

1.בפני בקשת הנתבע 2- מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "המנהל"), לסילוק התביעה על הסף מחוסר עילה, חוסר יריבות וחוסר סמכות עניינית. המדובר בתביעה שהוגשה כנגד הנתבעת 1 (להלן גם: "החברה"), אשר זכתה במכרז מטעם המנהל להפעלת מחצבה בשטחים הסמוכים לישוב יפתח מצפון מערב (להלן: "הישוב").

לטענת התובעים, חלק מפעולות החציבה מתבצעות בתחום תכנית ג'/13885 (להלן: "התוכנית"), אשר פקעה עוד בשנת 2008. עוד נטען, כי פעילות החציבה לחצץ, מהווה שימוש במחצבה שלא למטרתה וכי היא גורמת למפגעים ומטרדים כגון: רעש, אבק, עקירת עצים וכיוב' וכי פעילות זו של הגריסה, עלולה לפגוע באפשרות הישוב לקלוט תושבים חדשים ולהתרחב.

התובעים טענו, כי המנהל התרשל בכך שהרשה את השימוש במחצבה בתחום התוכנית למרות שתוקפה פקע, וכי לאור אי חידוש רישיון העסק של החברה ופעילותה, הייתה חובה על המנהל לבטל את חוזה ההרשאה שכרת עם החברה.

הסעדים שהתבקשו הינם: צו מניעה המונע מהחברה לבצע פעולות חציבה בתחום התוכנית שלטענת התובעים,פקעה, וכן להימנע מחציבת אבן שלא לצרכי העברה למפעל לעיבוד שיש ולהימנע מקיום פעילות של גריסה.

ביחס למנהל התבקש צו המורה על ביטול חוזה ההרשאה שניתן לחברה, וכן להימנע מלהתיר בעתיד פעולות חציבה בתחום התוכנית ואף להימנע מלהתיר בעתיד פעולות חציבה, אלא אם כן לא יפריעו להתרחבות הישוב.

בנוסף, נתבע לחייב את הנתבעים בסכום כללי בגין אי הנוחות והפגיעה באיכות החיים שנגרמת לתובעים.

2.לטענת המנהל, אשר צורף לתביעה על פי החלטת כב' הרשמת, כתב התביעה אינו מבסס עילת תביעה: עילת מטרד לציבור מותנית בהגשתה על ידי היועץ המשפטי לממשלה, או על ידי אדם שסבל נזק ממון- תנאים שלא התקיימו במקרה דנן. בכל מקרה, נטען כי הסמכות לדון בעילה זו מסורה לבית המשפט המחוזי. גם לעניין מטרד ליחיד נטען, כי האחריות בעילה זו, לא יכולה לקום ללא נזק וכי התובעים לא טענו להפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין, אלא טענותיהם מתייחסות לנזקים עתידים בלבד. ביחס לטענת הרשלנות נטען, כי בהעדר טענה לנזק ממשי ומבלי שהנזק כומת, נעדרת התביעה עילה כלפי המנהל.

המנהל הוסיף, כי טענות כנגד חוזה ההרשאה והמכרז בו זכתה החברה, הינן בסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים, וכי אף בכל הקשור לטענות ביחס לפקיעת התוכנית, המדובר בסמכות ייחודית של בית משפט לעניינים מנהליים.

3.בתשובה השיבו התובעים, כי לא יתנגדו למחיקת התביעה כנגד המנהל, ובלבד שלא יהיה בכך מעשה בית דין.

לגופם של דברים טענו התובעים, כי קיימת להם עילה כנגד המנהל בגין הפרת חובה חקוקה וכן מכוח המשפט המנהלי ודיני תכנון ובניה. לעניין העדר כימות של הנזק נטען, כי אם יקבל בית המשפט את הטענה, יש לאפשר להם לתקן את כתב התביעה וכי בכל מקרה, הנזק הינו משני בעוד שעיקר התביעה הינו צו המניעה. לעניין הסמכות העניינית השיבו התובעים, כי צירוף המנהל כנתבע, נעשה בהתאם להחלטת כב' הרשמת, וכי ככל שבית המשפט ימצא כי התביעה אינו בסמכותו, עליו להעבירה אל בית המשפט המוסמך ולא לסלקה על הסף. בנוסף נטען, כי התביעה נסובה סביב השימוש במחצבה המהווה מטרד ליחיד ולכן קיימת סמכות לבית משפט זה.

דיון:

4.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכתב התביעה, שוכנעתי כי יש להורות על מחיקת התביעה. ראשית אציין, כי לא ניתן למחוק את התביעה כנגד המנהל בלבד, כמבוקש בתגובת התובעים. המנהל צורף כנתבע בהתאם להחלטת כב' הרשמת מיום 25.7.12. הדרך לתקוף את החלטת כב' הרשמת הייתה באמצעות הליך של ערעור, ומשלא הוגש, הפכה החלטה חלוטה.

יחד עם זאת, טענת התובעים כי התוכנית פקעה ואינה בתוקף, אינה בסמכות בית משפט זה. גם התובעים לא חלקו בתגובתם על כך שתקיפת תכנית מתאר אינה בסמכות ביהמ"ש זה . הסמכות הינה או של בית המשפט לעניינים מנהליים - ראה סעיף 5 (1) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים התש"ס-2000 וסעיף 10 (א) לתוספת שם, או בסמכות בית המשפט הגבוה לצדק, ככל שמדובר בתקיפת תכנית מתאר שהוכנה על ידי ועדה מחוזית. הסעד הנתבע בתביעה זו הינו אמנם לאסור על פעולות חציבה בתחומי התוכנית, וכן למנוע מהמנהל לאפשר אף בעתיד פעולות אלו בתחומי התוכנית, ולא סעד הצהרתי גרידא. אולם, ברי כי סעד זה לא יוכל להינתן, אלא אם כן, ייקבע כי התוכנית אינה בתוקף. ויודגש כי אין התביעה מכוונת רק למניעה עכשווית של הפעילות אלא גם למניעת התקשרות עתידית של המנהל ביחס לפעולות חציבה בתחום התוכנית. כלומר, בפועל מתבקשת קביעה כי התוכנית לא תקפה . לפיכך, על התובעים לתקוף את התוכנית תקיפה ישירה וכל עוד התוכנית בתוקף, ממילא לא יוכלו התובעים לקבל את הסעד המבוקש. ראה בעניין זה החלטת כב' השופט קולה בת"א 4067-04-08 דיאבאת נ. ועדה מקומית לתכנון יזרעלים ואח' החלטה מיום 13.7.08.

5.גם ביחס לטענת המטרד סבורתני, כי הטענות שהועלו מתייחסות למטרד לציבור ולא מטרד ליחיד. טענות התובעים הינן למטרדים של רעש, עקירת עצים, ואף לפגיעה בהתפתחות הישוב ובאפשרות קליטת התושבים אליו. אדגיש, כי התובעים הינם התובעת 1 אשר כאמור בסעיף 2 לכתב התביעה, מאגדת את כלל התושבים בישוב, והתובע 2 אשר כאמור בסעיף 3 לכתב התביעה, מתאים באישיותו לייצג את כלל תושבי היישוב. הינה כי כן, המדובר בטענות המיוחסות לכלל תושבי הישוב.

ההבדל בין מטרד ליחיד למטרד לציבור הובהר עוד בע"א (מחוזי חיפה) ברברה נ. כורי, אשר קבע כי פגיעה בפרט, כאחד מכלל תושבי הכפר, הינו בגדר מטרד לרבים. בית המשפט הבהיר, כי משלא נטען שם כי מדובר בפגיעה בזכותו של פרט באדמה הקנויה לו מתוקף רישום או שימוש מקדמא דנא, אלא בטענות להגנה על זכותו כאחד מציבור תושבי הכפר, המדובר במטרד לרבים. גם במקרה דנן, המדובר בטענות לפגיעה בכלל תושבי הישוב. אין המדובר בפגיעה קניינית בזכותו של אחד מהתושבים, או בזכותו של התובע 2, והתובעים אף טרחו להדגיש כי גם התובע 2, לא תבע, אלא מאחר שהוא מתאים לייצג את כלל התושבים. המדובר בפגיעה בזכות כלל התושבים בגין המטרדים הנטענים ולאו דווקא בזכות של התובע 2 (קניינית או אחרת), כיחיד. המדובר לפיכך, במטרד לציבור.

הסמכות להגיש תביעה בגין מטרד לציבור נתונה ליועץ המשפטי לממשלה, או ליחיד אשר נפגע באופן מיוחד על ידי המטרד. ראה בפקודת הנזיקין סעיף 42:

"מטרד לציבור הוא מעשה שאינו כדין או מחדל מחובה משפטית, כשהמעשה או המחדל מסכן את החיים, הבטיחות, הבריאות, הרכוש או הנוחות של הציבור, או שהוא מכשול לציבור להשתמש בזכות מזכויות הכלל".

וסעיף 43 קובע:

" לא תוגש תובענה על מטרד לציבור אלא-