אגבאריה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה - מחוז חיפה

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט נ' ג'השאן), בעפ"א 37286-04-18, מיום 21.5.2018. בגדרו של פסק הדין, נדחה ערעורו של המבקש על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ט' תדמור-זמיר), בתו"ח 27143-11-09, מיום 15.4.2018, אשר נסבה על בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה שיפוטי שהוצא נגדו.

2. בהחלטתי מיום 26.6.2018, הוריתי על עיכוב ביצוע צו ההריסה, עד למתן החלטה בבקשה דנן.

רקע והליכים קודמים

3. ביום 12.11.2009, הוגש לבית משפט השלום בחיפה, כתב אישום המייחס למבקש בניה ללא היתר, לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה או החוק); שימוש בבניה שנבנתה ללא היתר, לפי סעיפים 204(א) ו-208 לחוק התכנון והבניה; שימוש בחלקה בסטייה מתכנית, לפי סעיפים 204(ב) ו-208 לחוק התכנון והבניה; ושימוש חורג בקרקע חקלאית ללא היתר, לפי סעיף 204(ג) לחוק התכנון והבניה. מכתב האישום עולה, כי כלל העבירות המיוחסות למבקש קשורות במבנה בן שלוש קומות ששטחו כ-400 מ"ר, אשר מוקף חומת בטון ובלוקים באורך של 100 מ' ובגובה של 2 מטר, אותו בנה המבקש על קרקע חקלאית ללא היתר (להלן: המבנה). המבנה נבנה במקרקעין הידועים כגוש 20301, חלקה 7, ואשר מצויים בתחום מרחב התכנון של הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז חיפה (להלן: המקרקעין).

ראוי לציין, כי מאז הוצאת צו ההריסה, נכנס לתוקף תיקון 116 לחוק התכנון והבניה, התשע"ז-2017 (להלן: תיקון 116), אשר במסגרתו תוקנו מרבית סעיפי החוק, הקובעים את העבירות אותן ביצע המבקש. במסגרת החלטה זו, אתייחס להוראות החוק בגרסתו עובר לתיקון 116, מפאת העובדה שהצדדים שטחו את טענותיהם בכתב הבקשה ובתגובת המשיבה לפי הוראות אלו.

4. ביום 28.1.2010, הורשע המבקש על פי הודאתו, במסגרת עסקת טיעון, בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. במסגרת גזר דינו, אשר ניתן באותו יום, נדרש המבקש להרוס את המבנה, עד ליום 1.5.2011 (להלן: צו ההריסה).

5. בחלוף השנים, עשה המבקש כל שלאל ידו כדי להכשיר את המבנה, ובין היתר, הגיש עתירה מנהלית, והעביר תכניות מפורטות לאישור המשיבה. מאמצים אלו הביאו להארכת תוקף ביצוע צו ההריסה, מפעם לפעם. מפאת קוצר היריעה, לא אסקור את השתלשלות ההליכים המלאה, אלא יפורטו רק האירועים הצריכים לבקשה דנן ולטענות המבקש במסגרתה.

6. בשנת 2016, הגישה המועצה המקומית מעלה עירון (להלן: המועצה המקומית) לועדת השרים לענייני תכנון ובניה במקרקעין, הידועה כ"קבינט הדיור" (להלן: ועדת השרים), תכנית אשר כללה הצעה להכריז על שטחים מסוימים ביישוב מוסמוס כמתחם מועדף לדיור (להלן: התכנית), לפי החוק לקידום הבניה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה) (להלן: חוק הדיור). בין יתר השטחים שפורטו בתוכנית, נכללו גם המקרקעין עליהם שוכן המבנה של המבקש. משמעות ההכרזה על שטח כזה או אחר כמתחם מועדף לדיור, לפי סעיף 4(א) לחוק הדיור, היא כי ניתן יהיה "להוציא מכוחה היתר לבניה או לשימוש בלא צורך באישורה של תכנית נוספת", וזאת בכפוף לתנאים אחרים המנויים בחוק. לאחר מספר דיונים בועדת השרים, הוחלט, בסופו של דבר, שלא להכריז על המתחם שהוצע במסגרת התכנית כמתחם מועדף לדיור (להלן: החלטת ועדת השרים). בהמשך להחלטה זו, הגישה המועצה המקומית עתירה לבג"ץ על החלטת ועדת השרים (בג"צ 3461/17) (להלן: עתירת המועצה המקומית), אך טרם התקיים דיון בעתירה.