אגבאריה נ' סמו ואח'

פסק דין

בפני ערעור על פסק דין של בית משפט השלום בחדרה בת"א 4033-05-08 (כב' השופט קפלן), לפיו נדחתה תביעת המערער לתשלום שכר טרחה עבור עבודתו כרואה חשבון בשרות משיבות 2 ו- 3 והוא חוייב בתשלום הוצאות ושכ"ט בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ.

משיב מס' 1 הינו מנהלן של החברות והוא נתבע באופן אישי בגין חובות המשיבות.

בית משפט קמא קבע בפסק הדין כי בשל הטענה שמשיב מס' 1 החזיק כספים שנועדו לתשלום למערער יש למערער יריבות ישירה עמו.

עם זאת, בית משפט קמא קבע שהמערער לא הצליח להוכיח קיומו של חוב כלפיו ולא הצליח להוכיח את הסכומים להם הוא טוען.

קדם להליך בבית משפט קמא, הליך בוררות שהתנהל בין הצדדים. במסגרת הבוררות, מלכתחילה צורפו תביעות המערער לתשלום שכר טרחתו (תביעות שהגיש בבית משפט לתביעות קטנות והועברו לבית משפט השלום), אולם המערער בחר למחוק אותן והבוררות התנהלה רק בתביעת המשיבות לפיצויים בגין עבודתו הרשלנית של המערער והנזקים שגרם להן.

בפסק הבורר חויב המערער בתשלום פיצויים למשיבות. עוד נקבע שם כי "אין בידי המערער כרטסת חשבונות שנערכה בזמן אמת, אלא מסמך שנערך בדיעבד וברור שמשקלו של מסמך כזה אינו יכול להיות מכריע", כמצוטט בפסק הדין של בית משפט קמא.

ראוי היה שמלוא המסכת העובדתית בין הצדדים תתברר במסגרת הבוררות ומשבחר המערער להגיש תביעה נפרדת לבית משפט קמא, היה עליו לבסס קיומו של חוב כלפיו.

עוד התייחס בית משפט קמא לטענות המערער כי קיימת הודאה בדבר קיומו של חוב כלפיו, במסמך שנחתם ביום 17.9.99 (מוצג 3 בתיק מוצגי המערער) ודחה טענה זו, לאחר שקיבל את הסברי עד מטעם המשיבים, וקבע: "אמיר הולצר (צ"ל הלצר –ח.ה.) הגיע מחו"ל להעיד והוא וגם התובע העידו שהשיקים שאמיר הולצר אכן מסר לתובע נמסרו לו לצורך כיסוי חובות של הנתבעת 3 לגורמים שונים, ככל שקיימים חובות כאלה, אך לא לצורך תשלום חוב ספציפי, ואותו הולצר בעצם הסמיך את הנתבע 1 להחליט למי לשלם ולמי לא לשלם על סמך קיומם או אי קיומם של חובות. הוא אינו חולק על טענתו של הנתבע 1 שאין חוב לתובע, כך שאין לראות במסירת השיקים מהולצר לנתבע 1 משום הודאה בחוב הנטען. גירסה זו מקובלת עלי כמהימנה ואני מעדיף אותה על פני גירסתו של התובע".

המערער בערעורו טוען כי האמור במסמך מיום 17.9.99 ובכתב ההגנה שהגיש הלצר בתביעה הקדדדטנה שהגיש נגדו, מהווים הודאה בכתב שאיננה ניתנת לסתירה בעל פה בכך שקיים חוב של משיבה מס' 3 כלפיו.

עוד טוען כי מסמך מיום 14.8.00 שנחתם בינו לבין משיב מס' 1 מלמד כי היה עליו לקבל שכר בסך 1,500 דולר עבור כל אחד מהמאזנים שהכין ובית משפט קמא טעה משלא הפריד בין תשלומים עבור הנהלת חשבונות של משיבה מס' 2 לבין תשלומים עבור מאזנים ודוחות כספיים.

ב"כ המשיבים ביקשה לדחות את הערעור. היא עמדה על כך שהמערער לא המציא שום ראייה, כי עובר למועד הגשת התביעה נותר חוב כלשהו לטובתו. עוד ביקשה לחייב את המערער בהוצאות לדוגמא, בגין הגשת ערעור סרק.

לאחר שעיינתי במלוא המסמכים ושקלתי את מלוא טענות הצדדים, לא ראיתי כי יש מקום להתערב בקביעות העובדתיות שקבע בית משפט קמא ובמסקנותיו.

על התובע בבחינת "המוציא מחברו" היה להוכיח את הבסיס לקיומו של חוב ואת שיעורו.

אין חולק כי למשיב שולמו כספים גם לאחר שנת 99. בית משפט קמא העדיף את גירסת משיב מס' 1, לפיה המערער לא נשכר כלל לצורך הנהלת חשבונות של משיבה מס' 3, שהוקמה למטרה ספציפית ולא ניהלה חשבונות. משלא הונח הבסיס לקיומו של חוב של משיבה 3 בסכום של כ- 44,000 ₪ (כפל הסכומים הנזכרים במסמך מיום 17.9.99) רשאי היה בית משפט קמא להעדיף את הסבריהם של משיב 1 ושל הלצר לנפקות השיקים שהוחלפו ביניהם והמסמך מיום 17.9.99. לפיכך, אין במסמך זה כדי לבסס את תביעתו של המערער לחוב כלשהו מטעם המשיבים.

כמו כן, אין מקום להתערב בקביעות בית משפט קמא שלא היה מוכן להסתמך על דפי חשבון שנערכו בדיעבד, לאחר שציין גם כי המערער, שהינו רואה חשבון, לא בא בדרישות לתשלום נוסף במשך תקופה של מספר שנים ודחה את הסברו באשר לאי משלוח התראות.

בית משפט לערעורים אינו נוטה להתערב בהערכת עדויות אלא במקרים יוצאים מן הכלל. לא מצאתי כי מקרה זה נופל בהם.

לפיכך, דין הערעור להידחות.

כיוון שהמערער חוייב בהוצאות הן בהליך קמא והן בהליך הבוררות וכיוון שאכן המסמך מיום 17.9.99 אכן עורר תמיהה, אינני עושה צו להוצאות בערעור.

הפיקדון ככל שהופקד יוחזר למערער באמצעות בא כוחו בתום 10 ימים מהיום.