אברמוב נ' דדון ואח'

פסק דין

מונח בפני ערעורה של גב' תרצה אברמוב, על החלטת המנהל המיוחד של פושט הרגל מר יצחק דדון (להלן: "המנהל המיוחד" ו"החייב", בהתאמה), לדחות תביעת חוב שהגישה. זאת, על-בסיס שטר שהוצא בשנת 2002, בלא הוכחה ממשית להעברת הכספים אותה נועד להבטיח; העברה שלשיטת המערערת התרחשה ארבע שנים קודם לכן.

עיינתי בעמדות הצדדים, ולאחר מכן נערך דיון בו נחקרה החייבת, וכן הוגשו תצהירים נוספים מטעם הנאמן, בלא שבא-כוחה של החייבת ביקש לחקור את אותם מצהירים. תחת זאת הוסכם כי בית המשפט יתייחס בהחלטתו גם למשקלם של אלו.

ליבתה של המחלוקת שבפני, שהיא-היא, במידה רבה, הנקודה עליה יקום או יפול הערעור, נוגעת במישרין בסוגיה של אמינות גרסה. עניין לנו בתביעת חוב המבוססת על שטר, אשר ניתן לכאורה ללא הוכחה פוזיטיבית להעברת כספים מן המערערת לחייב. הערתי בהחלטת הביניים מיום 1.11.12, מחד גיסא, לא ניתן להרחיק לכת ולגרוס כי עצם הגרסה של העדר פורמליות בין אנשים מקורבים זה לזה, הינה מופרכת מראש, וניתן לדחותה על הסף בכל מקרה; וכך גם בעניין הטענה כי "מנטליות" (אם להשתמש במונח בו השתמשה המערערת בכדי לתאר את התנהגותה שלה) של אנשים אשר עלו ממדינה לא דמוקרטית, אינה יכולה להביא אותם לנהוג בכספיהם באורח שאינו נחשב מקובל בארץ.

עם זאת, מכאן ועד קבלה או מתן אמון מראש בגרסאות אלו, רב הדרך; לא בכדי נקבע, כי הרבה יקום או יפול על אמינותה של המערערת עצמה והרושם שתותיר חקירתה בבית המשפט. זאת, כאשר אין ספק, כי התנהלות שנראית על-פניה כבעייתית – כגון, הלוואת סכום גדול בלא קבלה ובלא תיעוד (ובנסיבות המקרה, מדובר לכל היותר בידידים, ולא בבני משפחה), עשויה ליצור מעין-חזקה עובדתית התחלתית, שאינה נוטה לטובת הצד הטוען כי נהג כך. זאת, בנוסף לנטל ההוכחה הכללי, המוטל ממילא הן על מגיש תביעת חוב והן על מערער על הכרעת בעל תפקיד בכובעו המעין שיפוטי.
לשון אחר: על אותו צד לדיון לנסות ולהתגבר על אותה חזקה-לכאורה כנגדו באמצעות עדותו וצרופותיה, כמו גם באמצעים ראייתיים אחרים המוכרים בדין; אין ספק, כי לא מדובר כלל ועיקר בחזקה חלוטה או אף קרוב לכך, ובמקרה מתאים ניתן ואפשרי בהחלט לגבור עליה, ולהביא את בית המשפט לפסוק היפוכו של דבר.

אי לכך, וכדי ליתן למערערת אפשרות לקבל את יומה ולהוכיח את גרסתה, חרף הקשיים הלא מבוטלים שהיא מעוררת, נקבע הערעור לדיון ולחקירות.

אלא מאי? לאחר ששמעתי את עדותה של המערערת, והתרשמתי ממנה הן לגופה, והן על-ידי השוואה לחקירתה אצל בעל התפקיד, וכן בחינתה לעומת מסמכים ותצהירים אחרים שהוגשו, הרי שלצערי מצאתי כי עוררה רושם שהוא יותר מבעייתי גרידא, שלא לומר בלתי אמין לחלוטין; ולא זאת בלבד, כי הבעייתיות ההתחלתית שבגרסה לא נפתרה, אלא שבמידה רבה התמיהות אף גברו והתחדדו.

עדותה של המערערת נשמעה לי, לצערי, בלתי אמינה. חלקה יותר מאשר גובל בהתחמקויות, קוצר זכרון סלקטיבי, שלא לומר אי-אמירת אמת, גילוי טפח והסתרת טפחיים; ולא עלה בידה ליתן מענה לאף אחת מהשאלות שאימתו אותה עם ראיות אחרות בתיק. חרף העובדה, כי עניין לנו באישה הגרה בישראל מאז 1977, והעברית בפיה נשמעה קולחת ורהוטה, הרי שבנקודות "אסטרטגיות" נזכרה לפתע, כי אינה שולטת בשפה; זאת, ממש כשם ש"אי-האמון" שלה במערכת הבנקאית, היה אף הוא סלקטיבי; ברצונה, ידעה אף ידעה להעזר בבנקים, ולא רק לצורך הבסיסי של קבלת משכורת מעבודתה במנהל מקרקעי ישראל; וברצונה, נזכרה לפתע כי אינה בוטחת בהם; משעומתה עם סתירות בעדותה, בכל הנוגע לקשר בין עורכי דין שפעלו בשמה בעבר לבין החייב; לרגע "לא יודעת" כי יצגו את החייב, ואזי נאלצת להודות כי ידעה שאותו פרקליט, עליו "לא ידעה" כתב את הסכמת החייב לבקשת פשיטת רגל שהגישה נגדו; עד מהרה, החלה העדה מתאוננת על מצבה הקשה, ועל כך כי "יש לי בעיות בחיים שלי" ו"גונבים לי כסף" (וחרף זאת, כאמור, מעולם לא חדלה להתרועע וככל הנראה להמשיך ולהתקשר בעסקים עם אותו אדם ש"גנב" את כספה...)

זאת ואף זאת; בטרם אתייחס לחלקים מן העדות לגופה, מן הראוי להקדים ולפרט קשיים וסתירות שהתעוררו בגרסת המערערת, ועלו נוכח השוואתה לכתבי הטענות ולצרופות הערעור.

א.אם לא די בכך, כי בעוד שהכספים ניתנו לפי הטענה ב-1998, ואילו שטר החוב הוצא מספר שנים לאחר מכן (לשיטת המערערת, כאשר החלה לחשוש ליציבותו הכלכלית של החייב), הרי לשון המסמך נוקטת דווקא בלשון הווה; קרי "המערערת מעבירה כספים"; להבדיל מתיאור העברת הכספים וציון המועד המוקדם בו גורסת החייבת כעת כי העבירה את הכספים. לכך, לא ניתן כל הסבר ממשי, מעבר לטענה הלקונית כי "זה לא משנה". וכי "זה לא מפחית מהגרסה עליה אין עוררין כי הכסף נמסר בשנת 1998"; אלא מאי – על גרסה זו, יש אף יש עוררין; ועל המערערת מוטל הנטל להוכיחה. אף אם הדרך בה נוסח המסמך אינה לכשעצמה ראיה בעלת משקל מכריע שאין אחריה ולא כלום, אין ספק כי עניין לנו בנקודה שיש לה משקל, ואשר אינה מסייעת למערערת כלל ועיקר. זאת, באשר אין צורך להכביר מילים, כי האורח בו מנסחים צדדים חוזה עשוי אף עשוי ללמד על אומד דעתם בזמן אמת, או – בנסיבות המקרה – ללמד על אי-התאמה לגרסתם דהיום בדבר מועד העברת הכספים.

ב.תמיהה נוספת עולה, דרך העובדה כי המערערת פעלה, לכאורה כנגד החייב, באמצעות אותו פרקליט אשר טיפל בהעברות נכסים בין החייב לבנו; אותו פרקליט היה גם זה שהגיש תביעות דומות למדי של שני נושים אחרים, אף כאן בעניין שטרי חוב לכאורה, ואת כל התביעות הגיש – בתזמון מעניין למדי – זמן קצר לאחר שניתן כנגד החייב פסק-בורר המחייבו בסכום כספי נכבד מאד.
אף כאן, ניתן אולי לגרוס כי הפעולה דרך אותו פרקליט אינה מהווה ראיה מכרעת, ולכאורה כל נושה עומד לבדו – אולם חרף זאת, אף אם אין כאן ראיה מכריעה, הרי שאף זה אינו פועל לטובת המערערת, בלשון המעטה.

ג.המערערת משתיתה חלק ניכר מגרסתה על יחסי הקרבה ארוכי השנים אשר שררו בינה לבין החייב. מכאן לכאורה הדרך בה התירה לעצמה להעביר לו כספים בסך ניכר מאד לאישה שאינה נמנית על עשירי הארץ (וזאת לזכור- לשיטתה שלה, מדובר באישה חשדנית שלא מיהרה לבטוח בכל דיכפין).
אלא מאי? לאחר חמש שנים בהם עמד שטר החוב כאבן שאין לה הופכין, הרי שהמערערת, לפי גרסתה שלה, מוסרת אותו לביצוע בהוצאה לפועל באורח מיידי, בלא התראה ובלא דרישה כלשהי מן החייב – ידידה הקרוב (!) כי יואיל ויפרע את חובו; והכל בתזמון שנראה בפני עצמו ככזה שאולי אינו מקרי, כפי שהערתי בסעיף הקודם.

זאת ועוד; אם ניתן היה לסבור, כי דרכי המערערת והחייב נפרדו, הרי שכאן באה עדותם של בני הזוג מר יניר חנן שלו וגב' חנה איסלר, ממנה ניתן ללמוד את ההיפך הגמור.

אכן, נוכח העובדה כי מדובר בבני-זוג שתבעו את החייב ואת המערערת, הזהרתי את עצמי הזהר היטב, לנקוט בעדותם זהירות משנה, ובוודאי שלא להסתמך עליה כ"כזה ראה וקדש". עם זאת, אני סבורה כי יש ליתן לעדות משקל מסויים, וזאת בעיקר בעניינים הנוגעים לנקודות פשוטות אותם טוענים בני הזוג כי ראו בעיניהם בעת ההתדיינות בבית הדין לתביעות קטנות – להבדיל אולי מפרשנויות אפשריות של מה שראו.

אעיר, כי בא-כוחה של המערערת, גם אם בוודאי אינו מסכים ליתן משקל מכריע לתצהירים אלו, לא ביקש לחקור את בני הזוג דנן, על כל המשתמע מכך.
יוצא, כי אני מוכנה בנסיבות העניין להתייחס לתצהירים כבעלי משקל מסויים, בעיקר לגבי העובדות הפשוטות שראו המצהירים נגד עיניהם. מן התצהירים דנן עולה לכאורה, כי בעת ההתדיינות, לא רק שהמערערת והחייב ישבו ועיינו במסמכים ביחד, אלא פעלו מולם במשותף, ואף עזבו את בית המשפט ביחד. זאת, כאשר החייב טוען כי הסב שיק שלטענת המצהירים מגיע להם לטובתה של המערערת, בגין כספים רבים שהוא חייב לה.