אברהמיאן מרים נ' ששון אלבק ואח'

החלטה

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופט ד. חסדאי) מיום 04.05.11 אשר דחה את התנגדות המבקשת לפסק דינו של הבורר, כב' השופט (בדימוס) ד. גלדשטיין מיום 17.10.10. כתוצאה מכך אושר פסק הבוררות.

2.תמצית פסק הבוררות-

הצדדים מחזיקים בבתים הבנויים על מגרש אחד אשר טרם עבר הליך של פרצלציה.

לטענת התובעים (הם המשיבים בפני), עיון בחוזים קודמים שנחתמו בין בעלים קודמים מלמד כי המגרש היה אמור להתחלק באופן שווה בין שני הצדדים. בפועל, כך טוענים התובעים, השתלטה הנתבעת (היא המבקשת) על חלקם במגרש בדרך של פלישה והקמת מבנים בלתי חוקיים, באופן הגורם להם נזק ממשי ומונע מהם לבצע הרחבה של הבנייה לה הם זכאים. לפיכך ביקשו התובעים סעד של פסק דין הצהרתי לפיו זכות החזקה והשימוש של כל צד היא בשטח שלו בלבד, צו פינוי וסילוק יד כנגד הנתבעת לרבות צו להריסת המבנים הבלתי חוקיים הנמצאים בשטחם הנטען של התובעים וצו פיצול סעדים להגשת תביעה כספית לפיצוי.

לטענת הנתבעת ההסכמים הראשונים עם החברה המשכנת אינם תקפים וכי מלכתחילה חלוקת המגרש לא היתה שווה. ומכל מקום טענה הנתבעת כי קבלת תביעת התובעים משמעה הריסת מחצית מביתה.

3.פסיקת הבורר-

תחילה דחה הבורר את טענת ההתיישנות שטענה הנתבעת. לאחר מכן הגדיר הבורר את השאלה שבמחלוקת: "מהו קו התיחום בין חלקת התובעים לבין חלקת הנתבעת ומהו שטחן של חלקת התובעים וחלקת הנתבעת". לאחר ששמע ראיות ועיין בסיכומיהם של הצדדים הגיע הבורר לכלל מסקנה כי מלכתחילה כוונת החברה המשכנת היתה להעניק לכל רוכש חלק שווה במגרש ואפשרויות שימוש וניצול שוות, כדברי הבורר בסעיף 50 לפסק הבוררות: "לאור האמור לעיל ובפרט לאור החוזים משנת 1952 ומשנת 1956, קובע אני כי חלקת התובעים במגרש זהה בגודלה לחלקת הנתבעת במגרש. לפיכך, זכות החזקה והשימוש של כל צד היא בשטח שלו בלבד, אשר גובל בשטח הצד האחר ושטחי החלקות לשני הצדדים שווים ויחדיו מהווים את המגרש".

בהמשך קובע הבורר כי אמנם קיימת בשטח בנייה של צד אחד (הנתבעת- המבקשת) שפלש לשטחו של הצד השני.

ואולם, הבורר קיבל את טענת הנתבעת כי כיום, חלוקה לשני מגרשים זהים תגרום לה נזק בלתי הפיך, שכן משמעות הדבר הינה הריסת חלקים מביתה של הנתבעת. לפיכך קבע הבורר כי הפתרון הראוי למחלוקת לא צריך להוביל להריסת מבנים השייכים לנתבעת "ויש לחלק את שטחי הצדדים כך שבמקום שיהרס חלק מבית הנתבעת, הבנוי על חלקת התובעים, יש להחליף החלק הנ"ל בחלק שווה ערך משטח הנתבעת, שייכלל בשטח התובעים ובכך יפצה את התובעים על הגריעה שנגרעה מחלקתם.." (סע' 52 לפסק הבוררות).

הבורר קבע לפיכך כי ימנה מודד מוסמך לביצוע החלוקה, וניתן צו פיצול סעדים. כמו"כ חוייבה הנתבעת בשכ"ט הבורר בסך 30,000 ₪ ובשכ"ט ב"כ התובעים בסך 25,000 ₪.

4.תמצית פסק דינו של בימ"ש קמא-

התובעים ביקשו לאשר את פסק הבוררות, הנתבעת ביקשה לבטלו. הוחלט לדחות את כל טענות הנתבעת. בית משפט קמא הבהיר את גבולות ההתערבות השיפוטית בהכרעת בורר, וקבע, כדין, כי הן מצומצמות.

בית משפט קמא סקר את כל טענות הבטלות שנטענו ע"י הנתבעת, על פי סעיפים 24(10), 24(9), 24(4), 24(3), 24(5) לחוק הבוררות התשכ"ח-1968, ודחה אותן אחת לאחת.

באשר לדחיית טענת ההתיישנות, לא מצא בית משפט קמא טעות בפסק הבורר וקבע כי אכן טענה זו לא נטענה בהזדמנות הראשונה ודי בכך על מנת לדחותה, ואף ביתר הנימוקים לא נמצאה טעות.

באשר לטענה כי פסק הבורר מתעלם מהמצב העובדתי בשטח נקבע כי זהו טעם ערעורי שיש לדחותו. מה גם שהבורר שמע עדים ובית משפט לא יתערב בשיקול דעתו של הבורר שהעדיף עדות אחת על פני עדות אחרת.

גם הטענה כי הבורר לא הכריע, כך לטענת הנתבעת, כי היא בעלת הנכס מזה 40 שנה נדחתה מהטעם שמדובר בטענה ערעורית שאין להתערב בה.

נדחתה הטענה כי הבורר חרג מסמכותו לפי הסכם הבוררות, מאחר ומדובר בעניין של "חזקה ושימוש".

5.טענות המבקשת (הנתבעת בפסק הבוררות) בבקשה שבפני-

לטענת המבקשת שגה בית משפט קמא כאשר דחה את טענות המשיבה: