אברהם נ' }אשל{ ק.מ.מ. בע"מ

נוכחים:

התובע וב"כ עו"ד עוזר

ב"כ הנתבעת עו"ד ג'אברה

פסק דין

כללי

1.בפני תביעה שעניינה נזקי גוף. התובע אשר הועסק ע"י הנתבעת כנהג וסבל, טוען כי נפגע בתאונת עבודה בחודש מרס 2006, וכי החל מיום 16.3.2006 לא יכול היה עוד לעבוד בתפקידו וזאת מחמת כאבים חזקים שסבל בכתף ימין. לדבריו, בעקבות פציעתו, פוטר ע"י הנתבעת בהודעת פיטורין שנמסרה לו ביום 16.4.2006 (נספח לכתב התביעה). התובע נבדק ע"י מומחה מטעמו בתחום האורטופדי, ד"ר גד ולן, אשר העריך את נכותו בגין תאונת העבודה מיום 16.3.2006 בשיעור 15%, לפי סעיף 41(4)(ב) לתקנות המל"ל. מטעם הנתבעת, הוגשה חוו"ד אורטופדית נגדית של פרופ' יואל אנגל, אשר העריך כי התובע אינו סובל מנכות צמיתה בכלל וכתוצאה מהתאונה בפרט. בהסכמת הצדדים, מינה ביהמ"ש מומחה מכריע בתחום האורטופדי, ד"ר רק עופר. מומחה ביהמ"ש העריך כי התובע סובל מנכות בשיעור 15% לפי סעיף 42(2)(I-II) ובגין פציעה בינונית עד ניכרת בשרירי המרפק. יוער כי מומחה בימה"ש הציע להפעיל את תקנה 15 לתקנות המל"ל בציינו כי לדעתו התובע "אינו מסוגל במצב זה לעבוד בעבודה פיזית ואינו יכול לחזור לעבודתו הקודמת כנהג סבל שדרש ממנו מאמצי הרמה, נשיאה, והשלכת משאות כבדים".

2.הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת האחריות וכן בשאלת הנזק. במישור הדיוני: מטעם התובע הצהיר הוא עצמו. מטעם הנתבעת הצהיר מר משה דוד, מנהל תפעול בנתבעת. בנוסף, הנתבעת הגישה את דו"ח החוקר – מר פנחס גביר, וכן קלטת וידאו שהסריט. העדים נחקרו בביהמ"ש. עם תום שמיעת הראיות, ב"כ הצדדים סיכמו בעל פה. יוער כי מומחה ביהמ"ש לא זומן על ידי מי מהצדדים להחקר.

3.להלן אדון בטענות הצדדים כסדרם. אפתח בשאלת האחריות.

דיון: סוגיית האחריות

4.התובע הצהיר בתצהירו כי כבר בשנת 2004 חש בכאבים בכתפו הימנית ופנה לבדיקות (ס' 11 בתצהיר). בהמשך המשיך לעבוד כרגיל ולא ביקש לשנות מאופי עבודתו כנהג וסבל (ס' 12 לתצהירו). ואולם בהמשך, בשנת 2006 והחל ממרס בשנה זו – התגברו הכאבים בכתף הימנית ואלה הקשו עליו להמשיך לעבוד. התובע הצהיר כי ביום 3.3.2006, פנה לאורטופד בקופ"ח אשר הנחה אותו לנח. בהמשך לדבריו, ביום 15.3.2006, ביקש לחזור לעבודתו אצל הנתבעת, בין השאר "עקב לחצים מטעמה" (ס' 15 לתצהירו). ואולם, התובע לא הצליח לתפקד, והחל מיום 16.3.2006 לא עבד עוד.

5.הנתבעת טענה כי התובע לא הוכיח כל "אירוע" של תאונה אשר התרחשה כביכול ביום 16.3.2006. ואולם, עיון בתשתית הראיתית מלמד כי מדובר היה במצב נמשך אשר הגיע לכלל שיא בתאריך הנ"ל. התיעוד הרפואי שהתובע הגיש במסגרת התיק, תומך בגרסתו, כי במרס 2006 אומנם פנה לקופ"ח, לאורטופד כירורגי, ד"ר יוסילביץ יואב – ר' אישור מחלה מיום 3.3.2006, אשר לפיו הנ"ל אינו מסוגל לעבוד מיום 5.3.2006 ועד 8.3.2006 (נספח לכתב התביעה). גם בהמשך לא יכול היה לעבוד וקיבל אישור מחלה מרופא המשפחה –ד"ר קאושינסקי ברוך, ביום 10.3.2006. אישור המחלה הוא עד ליום 15.3.2006.

6.התובע הגיש טופס למתן טיפול רפואי למפגע עבודה למל"ל וזאת ביום 16.3.2006 (ר' נספח לכתב התביעה). התאריך 16.3.2006 מופיע גם בטופס האבחון הרפואי של המל"ל (ר' נספח לכתב התביעה). הוא הדין במכתב רפואי מיום 13.7.2006, מאת ד"ר דב בן יצחק, שציין: הנ"ל עבר תאונת עבודה ב-16.3.2006 (ר' נספח לכתב התביעה).

7.הנה כי כן, התיעוד הרפואי מזמן אמת תומך בטענתו העובדתית של התובע, אשר לפיה יום 16.3.2006 היווה נקודת מפנה אשר ממנה ואילך לא יכול היה עוד להתמיד בעבודתו, נוכח הכאבים מהם סבל. יצויין, כי גם מומחה ביהמ"ש התייחס בחוות דעתו למועד 16.3.2006, וזאת לאחר ששמע את תלונות התובע וכן עיין במסמכים שהונחו לפניו (ר' לפמשל ס' 4 בפרק ה"סימוכין" בחוות דעתו של מומחה ביהמ"ש).

8.אני מקבלת אם כן את עדות התובע כי ביום 16.3.2006 לא יכול היה לעבוד עוד (ר' חקירתו בביהמ"ש בפ' ע' 35 ש' 28- פ' ע' 36 ש' 15). אציין כי עדות התובע הותירה רושם אמין בפני ביהמ"ש נוכח עקביותה והפשטות והישירות בה נאמרו הדברים. עדות זו נתמכת בתיעוד מזמן אמת ובחוות דעתו של מומחה ביהמ"ש. ודוק: אין מדובר באירוע חד פעמי שהתרחש כביכול ביום 16.3.2006 אלא בשיא של מהלך מצטבר אשר נבנה בהדרגה עם עבודתו של התובע אצל הנתבעת ואשר החלישו, וגרם לו לנכות המתוארת בחוות דעתו של מומחה ביהמ"ש, עד כי לא יכול היה עוד להמשיך בעבודה.

9.הנתבעת טענה כי לא הוכחה אחריותה לנזק. לדבריה, משקל השקים שהתובע התבקש לשאת היה סביר. בנוסף, כסבל היה עליו לדעת מה אופי עבודתו ואין הוא יכול היום בדיעבד להתלונן כנגד המקצוע או התפקיד בו בחר.

10.עיינתי בטענות הצדדים בכל הקשור לסוגיית האחריות. כידוע, המעסיק נושא בחובת זהירות כלפי עובדיו לשמירה על בריאותם ובטיחותם במקום העבודה, ועליו לספק אמצעי זהירות מתאימים למניעת סיכון מיותר. במקרה הנדון, אין מחלוקת כי התובע הועסק בתפקיד כפול של נהג וסבל, אשר חייבו לשאת מידי יום עשרות רבות של שקים כבדים, במשקל של כ-10 עד 20 קילוגרם (ר' למשל עדותו של מר משה דוד בפ' ע' 42 ש' 30-31). התובע העיד כי העבודה כללה נשיאה של השקים ביידים, יחד עם עוזר, וזאת לצורך העמסת השקים למשאית, וסידורם בתוך המשאית (ר' עדותו בפ' ע' 25 ש' 29-30, פ' ע' 27 ש' 4-18). אומנם, חלק מתהליך ההעמסה נעשה באמצעות עזרים חיצוניים: עגלה לסחיבת השקים וכן רמפה להעברת השקים מהעגלה אל המשאית. ואולם, בתוך המשאית היה על התובע והעוזר בצוותו לסדר ו"לצמצם" את השקים במשאית עצמה, וזאת על מנת שלא תווצר "בריכה" של שקים בתפזורת (ר' למשל עדות התובע בפ' ע' 27 ש' 13-14). תמיכה לטענתו העובדתית של התובע, בעניין אופ העבודה מצויה בעדותו של מר משה דוד מטעם הנתבע, אשר אישר כי העבודה היא עבודת כפיים וכי אין מנוס מהרמת השקים בידיים לצורך סידורם במשאית (ר' עדותו בפ' ע' 44 ש' 26-28).

11.אף כי שק במשקל של 20 קילוגרם איננו בלתי ניתן להרמה ע"י שני סבלים, הרי שהצוות אצל הנתבעת (נהג ועוזר), נדרש להרים עשרות שקים ליום עבודה, עד כדי מספר טונות. המשקל הכולל של השקים שהועמסו ע"י התובע מפורט ברישומי הנתבעת, אשר צורפו לתצהיר התובע. כך ניתן למצוא ימי עבודה בהם הצוות העמיס מעל 5 טון (ר' למשל יום 27.12.2005). ישנם גם ימים שבהם המשקל הכולל גבוה במיוחד: למשל ביום 22.11.2005 – 18.67 טון. ישנם גם ימי עבודה בהם המשקל היה נמוך בהרבה ונע בסביבות 2-4 טון ליום. כך או אחרת, בוודאי שמדובר בעשרות ובמאות שקים כבדים אשר התובע נדרש להרים מידי יום – ובמשך 8-9 שעות עבודה (לעניין שעות העבודה ראו עדות נציג הנתבעת בפ' ע' 45 ש' 23).

12.שיטת התגמול מצד הנתבעת כללה התיחסות למשקל המורם. מר משה דוד אישר כי כחלק מ"התגמולים שאנחנו מתגמלים הנהגים שלנו", נהגה הנתבעת לשלם "פרמיה לפי משקל" (ר' עדותו בפ' ע' 43 ש' 30-32). שיטת תגמול זו נועדה לדרבן את הצוות להעמיס כמה שיותר משקל, ולעיתים אף "להוסיף פרמייה למשקל ואז הם יוצאים לעוד עבודה, מי שרוצה" (ר' עדותו של מר משה בפ' ע' 44 ש' 13-14).

13.הנתבעת במקרה הנדון נשאה בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובע בכל הקשור לציווי שניתן לו בעניין הרמת השקים. כאמור, מדובר בשקים כבדים יחסית ובמספר רב ביותר של שקים אשר התובע נדרש להרים עם עוזר אחד בלבד, במשך 8-9 שעות עבודה מידי יום. אני סבורה כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע בנקודות כדלקמן:

א.ראשית, הנתבעת לא טרחה לבדוק באופן שגרתי ורצוף מהו משקל השקים אשר הצוות מתבקש להרים (ר' הודעותו של מר משה דוד בפ' ע' 43 ש' 26). אומנם, מר משה ציין כי היה מושג כללי בדבר משקל השקים, ואולם דומה כי השקילה בוצעה לצרכים כספיים של הנתבעת ולא על מנת לדאוג לבריאות העובדים. כך, מר משה סיפר כי בוצעה שקילה באחת הפעמים על מנת לאפשר ביקורת מצד הלקוחות – משרדי הממשלה, אשר רצו לדעת "כמה הם משלמים" (ר' עדותו בפ' ע' 42 ש' 21-24). בנוסף, בוצעה שקילה של המשאית כולה – ואולם לא על מנת לבחון את מצב העובדים ויכולתם לשאת שקים, אלא על מנת למנוע "טריקים" מצד העובדים וכדי שלא יכניסו "דברים שלא קשורים לנייר כדי לעבות את המשקל שלהם" (ר' עדותו של מר משה דוד בפ' ע' 43 ש' 7-12).