אברהם נ' זכריה ואח'

פסק דין

1.תביעה זו עניינה נזק לכלי רכב, שהיו מעורבים בתאונת דרכים, אשר ארעה ביום 30.4.2012 במושב גאולים. התובע טוען לנזקים בסך כולל של 39,134 ₪, בגין עלות תיקונים, ירידת ערך, ועלות חוו"ד שמאי.

2.המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת האחריות לקרות התאונה, וממילא להטבת הנזקים.

3. אין חולק, כי רכב התובע, נהוג בידי אחיו, יצא מחצר מגודרת אל עבר כביש, ונעצר. באותה עת, נסע הנתבע 1 בכביש, מצד שמאל, ופגע בחלק הקדמי של דופן שמאל של רכב התובע, והדפו אל עבר עמוד המחסום שביציאה מהחצר, כך שהרכב נפגע גם בדופן ימין.

4.בגרסאות שני הצדדים נתגלו שינויים בין כתבי הטענות לבין העדויות בפועל.

4.התובע טען כי התאונה ארעה בשל רשלנות הנתבע 1, שלא הבחין ברכב התובע, ובהיסח הדעת או מסיבה אחרת סטה ימינה אל המדרכה, ופגע ברכב התובע. בעדות נהג התובע היום התברר, כי רכב התובע בלט קלות אל תוך הכביש, עד שגלגליו הקדמיים עמדו בכביש.

5.הנתבעים טענו, כי רכב התובע הגיח מהחצר וחסם את נתיב נסיעת הנתבע 1. בעדותו היום (כמו גם בהודעתו במשטרה) העיד הנתבע 1 כי לא ראה את רכב התובע כלל קודם לתאונה, וכי הוא בלט עד כדי חצי מטר אל הכביש.

6.הנתבעים עותרים לדחות את התביעה, ולפחות לייחס אשם תורם משמעותי ביותר לנהג התובע, מחמת היציאה אל הכביש, בניגוד לכללי זכות הקדימה.

7.אין חולק, כי הכביש רחב למדי, ושדה הראיה פתוח; ועל כן, אם היה הנתבע 1 מבחין ברכב התובע, לא היתה מניעה כי יעקוף אותו.

8.עדות הנתבע 1 בעצמו מחייבת אימוץ גרסת התובע, כפי שנשמעה היום מפי נהג התובע.

9.כזכור, לנתבע שדה ראיה רחב; נהיגה בזהירות סבירה מחייבת ראיית רכב המגיע אל הכביש ואינו מוסתר; אין כל דבר בעדות הנתבע שיסביר מדוע לא ראה את הרכב, אלא אם היתה דעתו מוסחת מהמתרחש על הכביש. אין יסוד לטענה כי נהג התובע "הגיח" לפתע, ואין כל סיבה לסבור כך ולהעדיף גרסה זו – שאין לה תימוכין ואף הנתבע 1 אינו טוען לה – על פני גרסת נהג התובע, כי יצא מעט אל הכביש, בנסיעה איטית, כדי שגם לו יהיה שדה ראיה. על כך יש להוסיף, כי ממילא לא ברור מדוע נהג התובע בצמידות כזו למדרכה, שפגע באופן שפגע ברכב התובע, אם זה בלט רק כחצי מטר אל תוך הכביש. הראיות מצביעות על סטיה ימינה, אגב היסח הדעת, בין אם ממש עד עליה למדרכה, ובין אם רק בסמוך לה.

10.לתובע גם סיוע בעדותו-שלו, כי בהגיעו למקום סמוך לאחר התאונה נאמר לו מפי אנשי משמר הגבול שנכחו במקום, לרבות הנתבע 1, כי אין חולק בדבר אחריותם להתרחשות התאונה. עדות זו קבילה, כמובן, רק לעצם הטענה כי הדברים נאמרו, ולא לנכונותם, אולם די בכך כדי לחזק משמעותית את גרסת נהג התובע.

11.לא נתעלם ממני, כי התובע והנהג מטעמו אחים, או כי יש להם עניין ברור בתוצאות ההליך, בניגוד לנתבע 1 – אולם כאמור, גרסת הנתבע 1 עצמה מחייבת קביעה, כי רק רשלנותו היא שגרמה לתאונה, וכי ניתן בנקל היה למנוע אותה אם היה נוהג כפי שנהג סביר נוהג.

12.בשים לב, איפוא, לכל האמור, אני קובע כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על שכם הנתבע 1, ולפיכך, על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשאת בתוצאות הנזקים שנגרמו.

13.לא מצאתי בכתב התביעה רכיבי תביעה מופרכים או מנופחים, ולא מצאתי כי ישנה מחלוקת של ממש בעניין זה.

14.לאור כל האמור, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את סכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

15.כן אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הוצאות המשפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 4,600 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, ו' טבת תשע"ד, 09 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: