אברהם כהן ושות חברה קבלנית בעמ נ' אורן ואח'

החלטה

בקשה למחיקת התביעה אותה הגישו המבקשים ה"ה כהן (להלן: "כהן" או "המבקשים").

המבקשים הגישו בקשה למחיקת המרצת הפתיחה שהגישה המשיבה 1 באמצעות עורך הדין מיכה צמיר, שמונה במסגרת הליכים אחרים בבית המשפט המחוזי ככונס נכסים (להלן: "עו"ד צמיר"), מאחר ועל פי החלטות קודמות בתיק זה נקבע כי הדרך בה ביקש עו"ד צמיר לילך, שגויה היא, ולפיכך יש למחק את התובענה.

המבקשים מציינים כי, בית המשפט, במסגרת החלטות קודמות אפשר לעו"ד צמיר לתקן את התביעה, וזה, משיקוליו הוא, בחר שלא לתקן את כתב התביעה. במצב דברים זה הגישו את הבקשה דנן, להורות על מחיקת התובענה.

הבקשה הועברה לתגובת עו"ד צמיר, ולמשיבים 2,3 (להלן ייקראו ביחד "אורן").

לאחר שעיינתי בבקשתה, בתגובת ובתשובה וכן בהחלטות בתיק, אני סבור שדינה של הבקשה להתקבל, וזאת בשל אי קיום החלטות קודמות בתיק (שאותן יש לקרוא צוותא חדא עם החלטה זו).

עו"ד צמיר הגיש תובענה לפירוק שיתוף, על פי חוק המקרקעין, כאשר בהחלטה מיום 10.6.13 נקבע שלא ניתן לפרק את השיתוף מכוח הוראות חוק המקרקעין לאור העובדה שלמשיבים זכויות אובליגטוריות בנכס, ולכן פירוק השיתוף ייעשה על פי הוראות חוק המיטלטלין, ומשכך סמכות בית המשפט תקבע לאור שווי הנכס (ראוי לשוב ולהפנות לנימוקים המפורטים בהחלטה על מנת שהתמונה תהא שלמה).

הוגשה תגובה מטעם עו"ד צמיר בה ציין שפועל הוא על פי הוראות של בית המשפט המחוזי שלשיטתו, כך הורה לו (במאמר מוסגר יוזכר שבית המשפט המחוזי הורה לו לפנות בהליך לפירוק שיתוף בבית המשפט המוסמך), ובכל מקרה ציין שניתן לראות את התובענה כפי שנוסחה הכוללת סעד לפי חוק המיטלטלין.

ראוי להדגיש ולחזור על כך שגם אם ניתן היה לראות את התובענה בניסוח כפי שהוגש ככוללת עתירה לפירוק שיתוף בהתאם להוראות חוק המיטלטלין, הרי על פי דין מחויב תובע, ובענייננו – עו"ד צמיר, לפרש את סמכות בית המשפט להידרש לתובענה.

ואכן, על מנת לברר הסמכות, הוריתי בהחלטה מיום 12.6.13 לעו"ד צמיר להמציא חוות דעת שמאית לגבי שווי הנכס, על מנת שבסופו של דבר תוכל להוות בסיס לבירור התובענה ולקביעת סמכות בית משפט, אולם, מטעמיו, זאת לא עשה, ותחת זאת המציא מכתב מאת שמאי מקרקעין.

במצב דברים זה, אין מנוס אלא מלקבוע שעו"ד צמיר לא עמד בחובתו לבסס סמכות בית משפט זה.

בנוסף, וכאמור בהחלטות קודמות, גם לא ניתן להורות על העברת התיק לבית משפט אחר, וזאת בהתחשב בעובדה שלא ברורה סמכותו של בית משפט אחר לצורך ההליך.

למעלה מהצורך יובהר, שאין הכוונה שאין בית משפט כלשהוא המוסמך לדון בתובענה, אלא שתנאי ראשוני לביסוסה של תובענה הוא גם ביסוס הסמכות העניינית בהתאם להוראות הדין (ולעניין זה אני מפנה לתקנה 9 (6) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984).

במצב דברים זה ומשלא קוימו החלטות בית המשפט, על אף הוראות חוזרות ונשנות, הרי אין מנוס מלהורות על מחיקת התובענה, תוך הדגשת הברור מאליו שזכויות הצדדים שמורות להם.

בשולי הדברים ייאמר שבית משפט זה שותף לעמדתם של עו"ד צמיר ושל אורן שראוי לקדם את הליך פירוק השיתוף במהירות אולם, דרך המלך לעשות כן היא בהגשת תובענה סדורה, המבססת את סמכותו של בית המשפט – יהא אשר יהא – לדון בתובענה.

דומה שדווקא ההתעמתות החוזרת ונשנית עם בית המשפט היא המביאה להתארכות מיותרת של ההליך.

כאמור, ככל שהתובע בתיק העיקרי סבור שבית המשפט המחוזי הוא המוסמך לדון – תוגש תובענה לבית המשפט המחוזי.

ככל שהוא סבור שבית משפט זה הוא המוסמך לדון, ינקוט בהליכי ערעור כמקובל, ואם בית משפט שלערעור יאמץ דעתו, יידון ההליך בבית משפט זה.

אולם, בכל הכבוד, אי קיום הוראות בית המשפט כלשונן, אף אם עו"ד צמיר ואורן חולקים עליהן, אינן בבחינת אפשרות נוספת.

ביחס להוצאות – בסופו של יום, בדוחק רב ולא בהעדר לבטים, החלטתי שלא לעשות צו להוצאות.