אברהם יצחק נ' מדינת ישראל

השופט א' שהם:

1. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בעפ"ג 49936-06-16, שניתן ביום 14.9.2016, על ידי כב' הרכב השופטים: י' אלון – נשיא; י' עדן; ו-ג' שלו. בגדרו של פסק דין זה התקבל חלקית ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע, בת"פ 58405-03-11, שניתן על ידי כב' השופט ר' סולקין (הכרעת דין מיום 4.12.2014, וגזר דין מיום 9.5.2016).

           אקדים את המאוחר ואציין, כי לטעמי יש ליתן למבקש רשות ערעור, ולקבל את הערעור לפי הרשות שניתנה. בהתאם לכך, משלב זה ואילך, יקרא המבקש "המערער".

רקע והליכים קודמים

2. ברקע הדברים עומדת פרשת רצח קשה וכואבת, במסגרתה גרם צעיר בשם יעד חלילי (להלן: יעד), בכוונה תחילה, למותו של המנוח, ניסים אסידו ז"ל (להלן: המנוח), בשל ויכוח שהתפתח ביניהם, בעניינים של מה בכך. נגד יעד הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (תפ"ח 37418-12-10) ולאחר ניהול משפט הוכחות, הוא הורשע, ביום 13.5.2014, בעבירה של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ובשתי עבירות של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין. ביום 2.6.2014, נדון יעד למאסר עולם. להשלמת התמונה יצוין, כי ערעור שהגיש יעד לבית משפט זה, על עצם הרשעתו ולחלופין על חומרת עונשו, נדחה (ע"פ 4523/14 יעד חלילי נ' מדינת ישראל (20.1.2016)).

3. במקביל להגשת כתב האישום נגד יעד, הוגש לבית משפט השלום בבאר שבע כתב אישום נגד שלושה נאשמים: לבנת חלילי (להלן: לבנת); המערער; ואידן אביהו (להלן: אידן) (וכולם ביחד, להלן: הנאשמים). ללבנת, שהיתה הנאשמת 1 בכתב האישום, יוחסה עבירה של אי מניעת פשע, לפי סעיף 262 לחוק העונשין; למערער, שהיה הנאשם 2 בכתב האישום, יוחסו עבירות של גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, סיוע לאחר מעשה, לפי סעיף 260 לחוק העונשין, ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין; לאידן, שהיה הנאשם 3 בכתב האישום, יוחסה עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 382(א) בצירוף סעיף 380 לחוק העונשין.

4. מתיאור העובדות בכתב האישום עולה, כי בתאריך 3.12.2010, סמוך לשעה 03:30, בילה המנוח ביחד עם חברתו במועדון "הטרויה" בעיר נתיבות. בשלב כלשהו, הגיעה לבנת למועדון, ובהמשך הגיעו גם יתר הנאשמים. נטען בכתב האישום, כי בין לבנת לבין המנוח התפתחו דין ודברים "על רקע פרידתם" זה מזו, ובעקבות כך עזבו המנוח וחברתו את המועדון. מעורבותו של יעד בוויכוח בין לבנת לבין המנוח, החלה כאשר לבנת התלוננה בפניו על התנהגותו של המנוח שפגע לדבריה בכבודה, והוא הגיב באומרו כי "יטפל במנוח". בהמשך, כך נטען בכתב האישום, נסעו יעד, המערער, ואידן מהמועדון, ברכבו של האחרון, כשמטרתו של יעד היתה לאתר את המנוח ברחבי העיר נתיבות. במהלך הנסיעה, עצר יעד את הרכב בבית עסק לממכר המבורגרים ונטל משם סכין גדולה, אותה הסתיר מפני המערער ואידן. לאחר מכן, כיוון יעד את המערער, אשר נהג ברכב, למקום המצאו של המנוח, וכאשר הגיעה החבורה למקום, ירדו יעד ואידן מהרכב וניגשו אל המנוח. נטען בכתב האישום, כי המערער, אשר נותר ברכב, "הבחין בסכין אותה החזיק יעד", והיה מודע לכך כי יעד מתכוון לפגוע במנוח. עוד נטען בכתב האישום, כי משפגשו יעד ואידן את המנוח, הם תקפו אותו יחדיו, באופן שאידן גרם לו לחבלה חמורה, ואילו יעד נעץ את הסכין שהיתה ברשותו ארבע פעמים באיברים חיוניים בגופו של המנוח, וגרם בכך למותו. לאחר מכן, חזר יעד אל הרכב, בו ישב המערער במושב הנהג, והורה למערער לנסוע מהמקום. במהלך הנסיעה, השליך יעד את הסכין שהיתה ברשותו מהרכב, והמערער המשיך להסיעו ברחבי העיר נתיבות, עד שיעד הגיע למחוז חפצו.

פסק דינו של בית משפט השלום

5. במסגרת הכרעת דינו, החליט בית משפט השלום לזכות את לבנת מכל אשמה, מאחר שלא הוכח כי היא היתה מודעת לכך "שאכן עומדת להיות פגיעה של ממש במנוח". אידן הורשע בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, כמיוחס לו בכתב האישום, בשל כך שהוא "השתתף עם יעד בתקיפת המנוח, אשר הביאה לקטילתו".