אברהם (אסיר) נ' שירות בתי הסוהר

החלטה

מבוא וטענות הצדדים

לפניי בקשת המדינה לעיון חוזר בקביעתי, במסגרת פסק-דיני [עת"א (ב"ש) 28907-10-11 אברהם נ' שירות בתי הסוהר (31.1.2012) (להלן: "פסק-הדין"), כי על המדינה להגיש מידע מודיעיני, במסגרת הדיון בעתירות אסירים, במתכונת של חוות-דעת מומחה ערוכה לפי דיני הראיות [שם, פסקאות 38-39 ו-49].

סברתי כי כשם שעובדות מוגשות לבית-המשפט המינהלי במתכונת של תצהיר ערוך לפי דיני הראיות, על אף שהרשות המינהלית לא הייתה מחויבת להסתמך על ראיות קבילות כבסיס להחלטתה – כך ראוי שסברות בעניינים שבמומחיות, לרבות הערכות מודיעיניות, יוגשו לבית-המשפט המינהלי במתכונת של חוות-דעת ערוכה לפי דיני הראיות, על אף שהרשות המינהלית הייתה רשאית להסתמך על הערכות שלא הוגשו לה במתכונת כזו.

המדינה טענה כי סוגיה זו לא נדונה במסגרת העתירה, ולפיכך לא ניתנה למדינה הזדמנות לשטוח את טענותיה לגביה.

קיבלתי טענה זו של המדינה, והוריתי על השעייתה של קביעתי, עד קבלתו של טיעון משלים בסוגיה זו.

נוכח כלליות השאלה, ונגיעתה לכלל עתירות האסירים – הזמנתי גם את הסנגוריה הציבורית (להלן: "הסנגוריה") להתייחס לסוגיה, ולהגיב על טיעוני המדינה.

תמצית טענתה של המדינה היא כי חובה דיונית כאמור אינה מוּכּרת בדין הפוזיטיבי. הסנגוריה לא חלקה על קביעה זו. אכן, כך הוא.

המדינה והסנגוריה הסכימו גם כי לא יהיה זה רצוי להורות כן, אם כי הן נקבו בטעמים שונים לכך. המדינה חוששת מסרבולו וייקורו של ההליך המינהלי. הסנגוריה חוששת מהקהיית הביקורת השיפוטית בשל הסתמכות-יתר על מעמדה הראייתי המיוחס של חוות-דעת-מומחה; וכן על מומחיותו של נותנה, שלא יהיה, בדרך-כלל, חשוף לחוות-דעת נגדית ולחקירה נגדית. הסנגוריה מסתייגת גם מהסתמכות יתירה על חומר סודי שאינו נחשף לעותר, העלולה להתגבר במקרה של הגשת חוות-דעת מודיעינית סודית.

המדינה והסנגוריה מסכימות גם כי יש מקום לשפר את המתכונת של הבאת מידע מודיעיני לפני בית-המשפט (הגם שלא בדרך של חוות-דעת מומחה); וזאת על ידי שיפור ההצגה הדידקטית של המידע והנהרתם של תבחיני-האיכות המודיעיניים שלו. הסנגוריה הטעימה כי בכלל הפירוט הנוסף הזה, עוד לפני ההתייחסות לממצאים ולמסקנות העולים מן המקורות המודיעיניים – יש לכלול את הנימוקים לחיסוי המידע המודיעיני.

עוד הסכימו המדינה והסנגוריה כי להחלטה זו לא תהא, למעשה, נפקות אופרטיבית. הדיון בעתירה שבכותרת כבר הסתיים. כל שייאמר להלן לא יוכל להיות מוּחָל, אפוא, אלא על הליכים עתידיים. מאז ניתן פסק-דיני הנדון – חדלתי לדון בעתירות אסירים. לפיכך, אותם הליכים עתידיים ינוהלו על ידי שופטים אחרים, שהחלטתי אינה מחייבת אותם ואף אין לה לגביהם מעמד מנחה. חרף זאת, מצאתי לנכון להתייחס לסוגיה הנדונה. מדובר בסוגיה חשובה מאוד, העומדת בציר הדיון כמעט בכל עתירת-אסיר. הצדדים טרחו ושטחו לפניי יריעה של טיעון ואסמכתאות. פסק-דיני הנדון כלל את הקביעה שבמחלוקת, ומשנעתרתי לבקשת המדינה לעיין בה מחדש – עליי לקבוע את עמדתי בעקבותיו של אותו עיון-מחדש. יהיה, אפוא, ערכה של דעתי, בתור "אויס-קפלוש-מאכער" (עושה-כובעים-לשעבר), אשר יהיה – ראויים באי-כוח הצדדים להתייחסותי לטיעוניהם המקיפים.

דיון ומסקנה (שאינה בגדר הכרעה)

דבריי בעניין הנדון, מושא הבקשה לעיון חוזר [פסק-הדין, פסקאות 38-39 ו-49], היו כלהלן:

"דרך הבאתן של ראיות מודיעיניות

38.הערכת מידע מודיעיני היא עניין שבמומחיות. בית-המשפט, המפעיל ביקורת שיפוטית על החלטות מינהליות, אינו מברר עובדות בדרך של חקירת עדים. בית-המשפט מעיין במידע המודיעיני ומתרשם מהיקפו, ממידת הגיוון וסיווג האמינות של מקורותיו, מן הסיווג הטכני של איכותה המודיעינית של כל ידיעה, וכמובן מתוכנו של המידע. אולם, במסגרתו המוגבלת של הליך הביקורת השיפוטית על ההליך המינהלי בכלל; ובמסגרת המאוד-מוגבלת המאפיינת יום דיונים שבו נדונות עתירות-אסירים רבות בפרט – אין לבית-המשפט כלים אפקטיביים ויעילים לבקרתה של הערכת המידע על ידי קציני המודיעין. בית-המשפט אינו יודע אם המידע שהוצג לפניו הוא המרב שניתן להשיגו בנסיבות העניין. בית-המשפט אינו מכיר אישית את המקורות, ואינו יודע אילו אינטרסים מניעים אותם. בסופו של דבר, בית-המשפט נחשף למידע הגולמי המוצג לו, ולסיווגו הטכני. אולם בית-המשפט, בהליך כבענייננו, אינו מסוגל לבקר את עבודת המודיעין, ולגבש דעה רצינית משלו בשאלת ההסתמכות על המידע המודיעיני שהוצג לפניו.

39.לפיכך, יש מקום לחדד את אחריותם של קציני המודיעין, המומחים-לדבר, בהניחם מידע מודיעיני לפני בית-המשפט. יש לחייב את המשיב, כשהוא מבקש להסתמך על מידע מודיעיני – להגיש לבית-המשפט חוות-דעת מודיעיניות, ערוכות כדין לפי דיני הראיות [פקודת הראיות, סעיף 24; טופס 1 בתוספת הראשונה לפקודה]. במסגרת חוות-דעת אלה, יבחנו נותני חוות-הדעת את המידע המודיעיני שנאסף, את דרכי איסופו, ואת מקורותיו; ויגבשו הערכה מודיעינית בדבר ערכו של המידע. את סברתם זו ייצרפו בכור האזהרה העצמית הקבועה בדיני הראיות, שלפיה דין חוות-הדעת כדין עדות תחת אזהרה בבית-המשפט. סברת-מומחה זו, לאחר שגובשה במתכונת של חוות-דעת-מומחה, תזכה במעמד של ראיה קבילה לפי דיני הראיות. נותני חוות-הדעת יידעו כי, עקרונית ולעתים אף בפועל, הם עשויים להיחקר על חוות-דעת אלה. עליהם להיות זמינים לחקירה כזו, אם בית-המשפט יורה על כך. במסגרתה הם עשויים להישאל שאלות מטעם העותר ומטעם בית-המשפט; גם אם את התשובות, נוכח סודיותן, הם יתבקשו למסור לאוזניו של בית-המשפט בלבד – כדרך שהדברים נעשים, כדבר שבשגרה, בהליכי מעצר לצורכי חקירה.

...

49.להבא, יקפיד המשיב להגיש את המידע המודיעיני כשהוא מלווה בחוות-דעת מומחה למודיעין, ערוכה כדין לפי דיני הראיות. ניתנת למשיב אורכה להתארגנות מתאימה, בטרם אתחיל להקפיד על כך, עד יום 1.5.12".

קביעתי הנדונה הסתמכה, בסך-הכל, על שאלה רטורית פשוטה אחת, שלא מצאתי לה מענה בטיעוניהם המפורטים של הצדדים (או בכל מקור משפטי אחר): מהי ההבחנה בין עובדות, שעל המסתמך עליהן להגישן בתצהיר ערוך כדין גם בהליך מינהלי; חרף היותה של הרשות המינהלית משוחררת מכבילות לדיני הראיות – לבין סברות שבמומחיות, שלפי סדר הדין המינהלי המקובל אין חובה להגישן בחוות-דעת ערוכה כדין?

לא מצאתי טעם טוב להבחנה זו בעת כתיבת פסק-דיני, ולא נמצא לי טעם טוב להבחנה זו גם בטיעוני הצדדים, וכן בכתבי מלומדים ובמשפט ההשוואתי שבהם תרתי קמעא. לפלא בעיניי כי לא מצאתי הד לתהייתי זו. אולם, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" [בבלי בבא-בתרא קלא, א]. לפיכך אציג להלן את תובנותיי-שלי.