אבישר נ' שאול אילן ואח'

פסק דין

התובע הגיש תביעתו בגין הנזקים שנגרמו לרכבו בתאונה נשוא התביעה. עיקר המחלוקת בין הצדדים מתייחסת להיקף הנזק שנגרם לתובע; עם זאת הצדדים חלוקים גם בשאלה אם יש לייחס לנהג התובע רשלנות תורמת לקרות התאונה.

התאונה אירעה בצומת, כאשר שני הרכבים נסעו זה מול זה בנתיבים נגדיים, רכב הנתבעים פנה לפתע שמאלה ופגע ברכב התובע. הנתבעים הכירו באחריותם לתאונה ושילמו לתובע את אותם סכומים שאינם שנויים במחלוקת. התביעה הוגשה בגין הסכומים שלא שולמו.

מטעם התובע העידו התובע שישב ברכב במועד התאונה, בנו שנהג ברכב, ושמאי. מטעם הנתבעים העיד השמאי שערך חוות דעת נגדית. נהג רכב הנתבעים לא העיד.

נהג התובע העיד שהוא נסע ישר בנתיב נסיעתו, ולפתע פנה רכב הנתבעים שנסע מולו שמאלה ופגע ברכבו. לדבריו הנתבע ביצע את הפנייה באופן פתאומי כשהרכבים קרובים מאוד זה לזה "ממרחק אפס" (עמ' 16 שורה 21), והוא לא יכול היה להספיק למנוע את הפגיעה. דברים דומים העיד אביו שנסע עימו ברכב. הנתבעים לא זימנו לעדות את נהג הרכב מטעמם, וגרסת התובע לא נסתרה. בנסיבות אלו אני מקבלת את גרסת התובע לפיה האחריות לתאונה רובצת על הנתבעים ומבחינתו של נהג התובע התאונה היתה בלתי נמנעת.

ב"כ הנתבעים טען שמדובר בתאונת צומת, ועל כן יש לייחס לנהג התובע רשלנות תורמת. אינני מקבלת טענה זו. רשלנות תורמת יש להוכיח, ומשהחליטו הנתבעים שלא להעיד את הנהג מטעמם אין בידם כל גרסה ולא עלה בידיהם להוכיח קיומה של רשלנות תורמת. אני ערה לכך שהתובע שישב ברכב בעת התאונה העיד שכאשר הנהג ניסה לבלום הוא החליק, עם זאת אינני סבורה שיש בעדות זו, כשלעצמה, כדי לבסס קיומה של רשלנות תורמת לנהג התובע. כאמור, נהג הנתבעים לא הובא להעיד, ולא ניתן לכך כל הסבר. הכלל הוא שמניחים שצד שללא הסבר סביר נמנע מלהביא עד שיכול היה לתמוך בגרסתו, עושה כן מאחר והעד היה תומך דווקא בגרסת הצד האחר.

התוצאה היא שאני מקבלת את גרסת התובע באשר לנסיבות התאונה, וקובעת שהאחריות לתאונה רובצת במלואה על הנתבעים. הנתבעים ניכו מסכום הנזקים המוסכמים 10% בגין רשלנות תורמת, ועל כן עליהם לשלם לתובע את הסכומים שניכו, ללא קשר למחלוקת לעניין הנזק.

מכאן לשאלת הנזק. התובע מכר את רכבו במצבו הניזוק לאחר התאונה, מבלי לתקנו, והוא תובע לפצותו לפי ערך הרכב בניכוי הסכומים שקיבל מהמכירה, בתוספת שכ"ט השמאי ובהפחתת הסכומים ששולמו לו. התביעה נתמכת בחוות דעת השמאי מר דנינו ולפיה היקף הנזק הישיר שנגרם לרכב כתוצאה מהתאונה עולה כדי 53.10% משווי הרכב, ולפיכך נגרם לרכב אובדן להלכה, והרכב יימכר במצבו הניזוק (ת/1). שווי הרכב, לפי האמור בחוות הדעת הוא 32,451 ש"ח, שווי הרכב במצבו הניזוק הוא 10,000 ש"ח, וההפרש בסך 22,451 ש"ח הוא סכום הנזק שנגרם לתובע, ממנו יש להפחית את הסכומים ששולמו (13,379 ₪). הנתבעים הגישו חוות דעת נגדית של השמאי מר פרנקל (נ/1). לפי האמור בחוות דעת זו היקף הנזק לא הצדיק להשבית את הרכב ומן הראוי היה לתקנו. שמאי הנתבעים מסכים עם קביעת שמאי התובע ביחס להיקף הנזק הישיר שנגרם, ולדבריו הסכומים שנקבעו בסך 14,021.75 ₪ הם סבירים. עם זאת הוא חולק על המסקנה שלא היה מקום לתקן את הרכב, ולדעתו הדבר רק הגדיל את הנזק שנגרם. טענה נוספת היא שהמחיר שנתקבל עבור הרכב, 10,000 ₪, הוא נמוך מידי. בתגובה לחוות דעת הנתבעים הגיש שמאי התובע חוות דעת משלימה (ת/2). לפי האמור בחוות הדעת המשלימה נהוג ומקובל להורות על אובדן להלכה לגבי רכב שהיקף הנזקים בו עולה על 50% וזאת כדי למנוע התפתחות של נזקים נוספים העלולים להתגלות במהלך תיקון הנזקים. הסכום של 10,000 ₪ שנקבע הוא הסכום המקסימאלי שניתן היה לקבל עבור הרכב, הרכב הוצע למספר סוחרי רכבים, זו היתה ההצעה הגבוהה ביותר, ומחיר של כ – 30% מערך הרכב הוא מחיר מקובל לרכב במצב כפי שהיה, מהסוג ומשנת הייצור של הרכב הנדון. שני השמאים נחקרו נגדית על האמור בחוות דעתם.

עיון בחוות הדעת מעלה כי קיימות בין הצדדים שתי מחלוקות עיקריות, האחת, אם היתה הצדקה להחליט למכור את הרכב במצבו הניזוק מבלי לתקנו, והשנייה, אם מחיר המכירה בסך 10,000 ₪, הוא מחיר סביר. בחנתי את טענות הצדדים ביחס לשני עניינים אלו ואני סבורה כי הדין עם התובע.

שמאי התובע הבהיר בחקירתו כי לו היה מורה על תיקון הרכב עלולים היו להתגלות נזקים חדשים סמויים שעלולים היו להעלות את היקף הנזק ולהביא את הרכב לאובדן כללי. אם כך היה קורה היה נטען כלפיו שההחלטה לתקן את הרכב אינה סבירה (עמ' 8 שורות 15 – 23; עמ' 10 שורות 1 – 11). בחקירתו הנגדית הסכים גם שמאי הנתבעים שישנם מקרים בהם מוצדק להחליט למכור את הרכב במצבו הניזוק אף אם היקף הנזק אינו מגיע ל – 60%, שישנם נזקים סמויים העלולים להתגלות במהלך תיקון הרכב, וששווי השרידים של רכב שהוכרז אובדן גמור נמוך משמעותית משווי רכב שנמכר במצבו הניזוק (עמ' 11).

משמע, אין מחלוקת בין השמאים על העקרונות, והמחלוקת היא על יישומם. שמאי התובע בדק את הרכב ושמאי הנתבעים לא בדק את הרכב. בנסיבות אלו עדיפה בעיני חוות דעתו של שמאי התובע. יש לציין את שכבר נאמר כי אין מחלוקת בין השמאים על גובה הנזק הישיר שנגרם, ועובדה זו עצמה מלמדת כי שמאי התובע לא הגדיל נזקים. לאור האמור אני מקבלת את טענת התובע, הנתמכת בחוות דעת השמאי מטעמו, ולפיה היקף הנזק שנגרם מהתאונה לא הצדיק את תיקון הנזק.

מחלוקת נוספת בין הצדדים מתייחסת לסבירות סכום המכירה. לפי האמור בחוות דעת השמאי הרכב יימכר בסכום של 10,000 ₪. שמאי הנתבעים טען שמדובר בעסקה גרועה, אולם לא הביא כל נימוק לדבריו. שמאי התובע העיד שהוא הציע את הרכב למספר סוחרי רכב, היו כאלו שלא היו מעוניינים כלל לרכוש את הרכב, והמחיר המקסימאלי שהוצע היה 10,000 ₪ (עמ' 8). השמאי מטעם הנתבעים לא הבהיר בחוות דעתו מדוע הוא סבור שהמחיר של 10,000 ₪ אינו ראוי, ובנסיבות אלו טענת הנתבעים לפיה מחיר המכירה אינו סביר, לא הוכחה.

התובע העיד שהרכב נמכר ב – 10,000 ₪ (עמ' 17 שורות 20 – 21). כך העיד גם בנו שנהג ברכב (עמ' 15 שורות 21 – 22). גם השמאי מר דנינו שטיפל במכירת הרכב העיד שהמחיר היה 10,000 ₪, כפי שכך נכתב בחוות דעתו. אמנם כן הסכם המכר לא הוגש, אך אני מקבלת את העדויות האמורות לפיהן הרכב הניזוק נמכר במחיר של 10,000 ₪.

התוצאה היא שהתובע הוכיח תביעתו. לאור האמור הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובע סך של 10,572 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. כמוכן יישאו הנתבעים בשכר עדות השמאי בסך 500 ₪, וכן ישלמו לתובע אגרת משפט כפי ששולמה, ושכ"ט עו"ד בשיעור 17.4% מהסכום הפסוק. אני פוסקת שכר השמאי בסך 500 ₪ בגין ישיבת יום 01.11.10 שישולם על ידי התובע.

המזכירות מתבקשת לשלוח לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום, כ' אייר תשע"א, 24 מאי 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: