אבו רומי(המנוח) נ' דיאב ואח'

החלטה

עניינה של החלטה זו בדרישת המבקש למתן צו מניעה זמני לעיכוב כל הליכי הגביה הננקטים על יסוד פס"ד שניתן ביום 11.11.07 בת.א 2901/07 (להלן: פס"ד).

בפס"ד זה התקבלה תביעת המשיבים 1 ו-2 כנגד קאסם אבו רומי ז"ל ( להלן: המנוח) שעזבונו הינו המבקש, ובגדרו המנוח חויב לשלם למשיבים הנ"ל סך של כ-223,000 ₪.

בד בבד עם הגשת הבקשה לסעד זמני, הוגשה ע"י המבקש שהינו עיזבונו של המנוח תביעה לביטול פס"ד, שלגישתו הושג במרמה.

יצויין, כי לא ראיתי ליתן צו מניעה ארעי על יסוד הבקשה ונקבע דיון שהתקיים ביום 21.11.13 במעמד שני הצדדים. בדיון זה הצדדים שטחו את טיעוניהם בהרחבה כן הפנו למסמכים ולהחלטות רבות שניתנו בעניין סכסוך זה.

ההליכים עד כה וטענות המבקש;

עובדות הרקע הרלוונטיות נסקרו בהחלטתו של בית המשפט העליון (כב' השופט נ' הנדל) שניתנה ביום 5.11.13 במסגרת רע"א 7301/13 קאסם אבו רומי נ' מגדוב עבודות חשמל (1999) ואח', כדלקמן:

"בשנת 2007 הוגשה תביעה נגד המנוח, ובה נטען כי המשיבה שכרה ממנו משרד ומחסן בטמרה, על-פי הסכם. בהתאם לאופציה העומדת לרשותה לפי ההסכם, האריכה המשיבה את תקופת השכירות למשך שלוש שנים נוספות. לפי טענת המשיבים, באפריל 2004, זמן קצר לאחר שהחלה תקופת האופציה, החליט המנוח באופן חד צדדי לפנות את המשיבה מהנכס. המנוח פרץ את דלת הכניסה, רוקן את תכולת המקום, וגרם לנזק של יותר מ-300,000 ש"ח. משיקולי אגרה המשיבים העמידו את התביעה נגד המנוח על סך 226,000 ש"ח. לאחר שהוגש תצהיר המפרט את הנזק שנגרם, ניתן פסק דין ביום 11.11.2007 על-ידי בית משפט השלום בעכו לטובת המשיבים בהעדר הגנת המנוח על סך 200,000 ש"ח, בצירוף שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט.

בחודש אפריל 2012 הגיש המנוח בקשה לבית משפט השלום בעכו לביטול פסק הדין שניתן נגדו. לטענתו, מעולם לא נמסר לו כתב התביעה, והחתימה על אישור המסירה אינה שלו. אף בתיק הוצאה לפועל שנפתח נגדו באוקטובר 2009 קיים אישור המצאה, לפיו המנוח קיבל אזהרה אך סירב לחתום על אישור המסירה – אך גם כאן טען המנוח שהדבר לא היה. הוא הסביר כי גילה אודות ההליך בבית המשפט רק לאחר שנודע לו על העיקול שהוטל על נכסיו, וזאת בחודש מרץ 2012. באשר לטענות שהועלו נגדו בתביעה המקורית, הכחיש המנוח בתצהיר את כל האמור בהן. לגישתו, הוא מעולם לא הסכים למימוש האופציה של הארכת תקופת השכירות, ואף ביקש מהמשיבה לפנות את הנכס בתום תקופת השכירות הראשונה. עוד הכחיש המנוח כל מעורבות לאירוע הפריצה, תוך שהוא מכחיש הן את הנזק שנגרם, והן כל קשר אישי לנעשה. בכתב התביעה נטען שהוגשה תלונה במשטרה נגד המנוח; עובדה זו הוכחשה אף היא על-ידו.

וויכוח נוסף שהתגלע בין הצדדים נוגע להסכם הפשרה, אשר לפי טענות המשיבה נחתם בין הצדדים בדצמבר 2009. לדבריהם, פנה המנוח ללשכת ההוצאה לפועל בקריות ביום 30.12.2010, והגיש בקשה לביטול עיקול חשבון בנק. לבקשה צורף עותק מהסכם הפשרה, וצוין כי הצדדים הסכימו להאריך את ההסכם למשך שנה נוספת. טענה זו הועלתה בתגובה לבקשה לביטול פסק הדין, ולמרבית הצער טרם הספיק להשיב אליה נפטר המנוח לעולמו. אף לא השיב המנוח על טענה נוספת שהועלתה במסגרת התגובה, לפיה הכחשתו למעורבות בפרשיה בהכרח שאינה אמת. המשיבים ביססו טענה זו על הפנייה לחקירת המנוח במשטרה ביום 5.5.2004. התשובה לתגובה ניתנה על-ידי בניו של המנוח, ובה שוב הוכחשו הטענות. לפי התשובה הסכם הפשרה אינו אלא זיוף, ומעולם לא נחתם על-ידי המנוח. אשר לחקירה במשטרה, נאמר כי המנוח היה אדם מבוגר, וככל הנראה שכח שנחקר במשטרה, ולכן טען את אשר טען בתצהירו.

כב' הרשמת קבעה כי "אין מנוס מקביעה, כי המנוח אכן ידע אודות פסק הדין זמן רב לפני שהוגשה הבקשה לביטול פסק הדין". בקביעה זו הסתמכה הרשמת על העובדה שלכאורה פסק הדין אכן הומצא כדין לידי המנוח עצמו (החתימה שעל אישור המסירה דומה מאד לחתימת המנוח). עוד הסתמכה הרשמת על הגעת המנוח ללשכת ההוצאה לפועל עם הסכם הפשרה כדי לבקש את ביטול העיקול שנרשם בבנק. למרות זאת, החליטה כב' הרשמת לבטל את פסק הדין המקורי, על-פי שיקול דעת בית המשפט. לדבריה, "יש לתת מתן משקל גבוה לשאלת ההגנה לגופו של עניין". כיון שהמנוח העלה טענות להגנתו, סברה הרשמת כי יש להעדיף מסלול המאפשר את בירור הטענות לגופן, בפרט לאור שיקול סיכויי טענות ההגנה להתקבל. על החלטה זו הוגש ערעור לבית משפט השלום בעכו, שהחליט לדחות את הערעור, ולבטל את פסק הדין המקורי בתנאי שיופקד סכום של 20,000 ש"ח – בנוסף על 20,000 ש"ח שכבר הופקדו על-פי החלטת הרשמת – בקופת בית המשפט.

גלגולו השלישי של הנידון היה בבית המשפט המחוזי. הבקשה לרשות ערעור התקבלה, באופן שפסק הדין המקורי הועמד על תילו. הסיבה שניתנה לכך היא שאכן רשאי בית המשפט, לפי שיקול דעתו, לבטל פסק דין שניתן בהעדר הגנה, אך זאת בכפוף לכך שקודם לכן תוגש בקשה לביטול כדין, לרבות מועד הגשתה. תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) קובעת שבית המשפט רשאי לבטל החלטה אם הוגשה בקשת ביטול על-ידי הצד המנוח "תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה". לדברי בית משפט המחוזי, דרישה זו "מאזנת בין זכותו של התובע לסופיות פסק הדין הניתן לטובתו, לבין זכותו של הנתבע שתינתן לו אפשרות סבירה לבקש את ביטולו של פסק הדין שניתן נגדו בהעדר הגנה". בית המשפט אף רשאי להאריך את תקופת הגשת הבקשה, והוא נוהג לעשות כן בנסיבות מסוימות – אך במקרה דנא לא ניתנה כל הארכה. יוזכר כי מתוך החומר עולה שהבקשה הוגשה באיחור של מספר שנים. נוסף לכך, סבר בית משפט המחוזי ששגתה הרשמת במשקל שנתנה לטענות ההגנה, שכן טענת ההגנה המרכזית נסתרת על-ידי קיומו של הסכם פשרה בין הצדדים. מסיבות אלו, ראה בית משפט המחוזי לנכון לקבל את הבקשה לרשות ערעור, לקבל את הערעור עצמו, ולהעמיד על תילו את פסק הדין המקורי שניתן בהעדר הגנה. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו".

הבקשה שהוגשה לבית המשפט העליון נדחתה משום שאינה עונה על הדרישות למתן רשות ערעור בגלגול רביעי, עוד נקבע : "תוצאה זו אמנם אינה קלה, אך בנסיבות העניין אין למבקש להלין אלא על עצמו, אחר שהתרשל מלהגיש את בקשת הביטול בעוד מועד. כמו כן, בהינתן הסכם הפשרה טענת ההגנה לכאורה קלושה היא, ואף שיקול זה רלוונטי באיזון האינטרסים שבין הצדדים".

אף שניסיונותיו של המבקש לביטול פס"ד לא צלחו, הרי הוא לא אמר נואש והגיש את תביעתו ובקשתו בה עסקינן. בתביעה נטען, כי הסכם הפשרה שכביכול נחתם בין הצדדים ביום 2.12.09 ובגדרו הוסכם לעמיד את החוב על סך 200,000 ₪ ולדחות את תשלומו בשנה הינו מזויף. המבקש גם טען, כי תצהירו של המשיב מס' 1 שניתן בתמיכה לבקשה למתן פס"ד מבוסס רובו ככולו על שקרים, וכי בידי המבקש להוכיח זאת באמצעות מסמכים וראיות שהגיעו לידיו אחרי מתן פס"ד (סע' 38 לכתב התביעה). אם כי בהקשר זה יודגש, כי לבד מהטענה המבקש סתם ולא פירט לעניין אותם מסמכים שבכוחם להפוך את הקערה על פיה.

המבקש בתביעתו עוד ראה להציג בפירוט את טענות ההגנה בהן הוא אוחז כנגד תביעת המשיבים בהליך הקודם, כן הוסיף כי המחאות הזכות שבמסגרתן המשיבים 1 ו-2, המחו את זכויותיהן בפס"ד למשיבה מס' 3 (מכאן היא צורפה כנתבעת ומשיבה בתיק זה) הינן בטלות וחסרות כל נפקות ותוקף.

בבקשתו המבקש חזר על טענותיו שהעלה בכתב התביעה והדגיש כי מאזן הנוחות נוטה באופן מפורש לטובתו. שכן, עלולים להיגרם למשיב נזקים רבים בעקבות מימוש פס"ד, זאת נוסף לחשש כי המבקש יתקשה לגבות את הכספים בחזרה למקרה ותובענה זו תתקבל.

דיון והכרעה;

לפני שאכנס לעובי הקורה אזכיר, שעל העותר לסעד מן היושר כגון צו מניעה או עשה, מוטל הנטל להוכיח, לכאורה, את יסודות עילתו. אמנם, בשלב זה, אין הוא נדרש להוכיח את עילת תביעתו ולהניח ראיות ברורות התומכות בעמדתו, אלא מוצבת בפניו משוכה נמוכה שעליו לעבור, בכך שישכנע כי תביעתו בעלת סיכויים וכי בראיותיו אצור פוטנציאל להוכחת עילה זו, (רע"א 5095/93 פ.א. ארבן בע"מ נ' גבי א.ג.ר שותפות בע"מ, פד"י מ"ט (1) 730, ע"א 277/62 נאצר נ' כורי , פ"ד ט"ז 2669). אלא שבענייננו, כפי שאדרש להן, שוכנעתי כי העילה בה אוחז המבקש הינה רופפת, סיכוייה להתקבל ולהניב את הסעד המבוקש הינם נמוכים ואף קלושים. כן, מעבר לכך, שוכנעתי כי על פני הדברים נראה כי אין בידי המבקש כל חדש או כל ראיה בעלת משקל שבכוחה להטות את הכף לזכותו.

אף שעסקינן בתביעה החותרת קשות תחת עקרון סופיות הדיון, עם זאת הפסיקה הכירה בזכותו של תובע לעתור בתביעה לביטול פס"ד המבוסס על מעשה רמיה. בעתירה כגון דא צף ועולה במלוא עוצמתו המתח שבין שני עקרונות יסוד. בין השאיפה לחקר האמת וחסימת דרכו של מעוול שמא ימצא נשכר מפרי עוולתו, לבין עקרון על, חשוב לא פחות, שהינו סופיות הדיון. דרך זו הסלולה בפני המבקש אינה קלה ועליו כדי לזכות בסעד המיוחל לעמוד במספר תנאים כפי שנקבע בע"א 6019/07 משה טורג'מן נ' אחים עפר (ניהול) בע"מ ,[פורסם במאגרים] :

אמינות לכאורית: תנאי ראשון זה לביטול פס"ד מחייב כי התובע יציג ראיות אמינות לכאורה האוצרות בחובן פוטנציאל ממשי להוכחת טענת המרמה .