אבו עסבה נ' עירית באקה אל-גרבייה-ג'ת - הועדה הממונה לניהול ענייני העירייה

פסק דין חלקי והחלטה

1.זוהי בקשת הנתבעת לדחות התביעה על הסף ולחלופין למוחקה, וזאת בגין ארבעה טעמים: מעשה בית דין; חוסר סמכות עניינית, העדר יריבות בין בעלי הדין ושיהוי ניכר בהגשת התביעה.

2.התובע הגיש תגובה לבקשה וטען כי יש לדחות את טענות הסף שהעלתה הנתבעת. לתגובה הוגשה תשובה מטעם הנתבעת.

3.אסקור להלן את טענות התובע בכתב תביעתו ואת טענות הנתבעת בבקשה שלפניי ולאחר מכן אכריע בטענות הצדדים לגבי טענות הסף .

4.בכתב תביעתו, טוען התובע כי הכפר ג'ת נכלל היום בתחומה המוניצפלי של עיריית באקה אלג'רבייה- ג'ת, לאחר ששני היישובים, ג'ת ובאקה אלג'רבייה, אוחדו עפ"י הוראות חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעד התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו- 2004) התשס"ג-2003 ומאז ענייניו המוניציפאליים של כפר מושבו של התובע, ג'ת, התנהלו ע"י הנתבעת. במאמר מוסגר יוער, כי בשנת 2010 קיבלה הכנסת חוק הרשויות המקומיות (ביטול איחוד המועצות המקומיות באקה אלג'רבייה וג'ת) תש"ע- 2010, אשר ביטל את האיחוד הנ"ל בין שתי הרשויות.

5.לטענת התובע, בשנת 1979 בעת שהמועצה המקומית ג'ת פעלה כרשות מקומית נפרדת (להלן: "המועצה"), היא מכרה מכסות מים לחקלאים שונים, וביניהם התובע. התובע טוען כי הוא רכש מכסת מים לצמיתות לאחר שהוא המציא למועצה המקומית אישורים ממשרד החקלאות "המזכים אותו או המקנים לו מכסות מי חקלאות עבור אדמותיו" (סעיף 8 לכתב התביעה). התובע אף צירף לכתב תביעתו את אישורי משרד החקלאות שהמציא למועצה (המסמכים צורפו לכתב התביעה וסומנו ת/4). לפיכך, כך לטענת התובע, הוא זכאי למכסת מי חקלאות לצורך השקיית אדמותיו הידועות כחלקה 31 בגוש 8818, חלקה 27 בגוש 8841 וחלקות 25 ו- 31 בגוש 8831 בכפר ג'ת (להלן: "האדמות").

6.לטענת התובע הוא פנה אל ראש המועצה וגזברה דאז, אשר קיבל אישורי משרד החקלאות המופנים למועצה ולפיהם אושרה לתובע מכסה מי חקלאות קבועה, "אשר מועצה המקומית ג'ת כספק מים תספק לתובע" (סעיף 10 לכתב התביעה). לטענת התובע, בתמורה הוא שילם סך 46,500 ל"י במועדים שונים כפי שמפורט בכרטסת ת/6 המצורפת לכתב התביעה. לטענת התובע, "כך נכרת הסכם מחייב וכדין בין התובע לבין הנתבעת, לפיו התובע שילם לנתבעת את תמורת המכסה, ואילו הנתבעת התחייבה לספק לתובע, בכל שנה ושנה, את מכסת המים" (סעיף 13 לכתב התביעה).

7.מה שגרם להגשת תביעה זו, היא התנהגות הנתבעת החל מסוף שנת 2008. לטענת התובע, סיפקה לו הנתבעת מים לפי תעריפים חקלאיים עד לסוף שנת 2008, ועם תחילת שנת 2009 החלה המועצה לחייב את התובע בגין המים שצרך לצרכים חקלאיים בתעריפים של מים לשתיה או מים לבניה, וכך נוצר בספרי המועצה "חוב" ע"ס כ 80,000 ₪ מקום שחובו האמיתי של התובע, עפ"י תעריפי המים לחקלאות, עומד ע"ס 17,084 ₪ (ראו סעיף 20 לכתב התביעה). לטענת התובע הוא פנה מספר פעמים לנתבעת בכתב, בבקשה כי תקיים את ההסכם בינו לבין המועצה אולם הנתבעת סירבה לעשות כן.

8.לפיכך, עתר התובע ליתן פסק דין האוכף על הנתבעת להמשיך לספק לאדמות 7,000 מ"ק מים בתעריפי חקלאות, וכי יינתן צו מניעה קבוע המונע מן הנתבעת מלנקוט בהליכי גבייה המיועדים לגבות את חובו של התובע שנוצר בספריה.

9.הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף. לטענת הנתבעת תביעה דומה נמחקה ע"י כבוד השופטת אסיף, ופסק דינה הנ"ל של השופטת אסיף מקים מחסום דיוני המונע מן התובע לשוב ולהגיש תביעה דומה לבית המשפט; עוד טענה הנתבעת כי הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבית הדין לענייני מים שהוקדם עפ"י חוק המים התשי"ט-1959 (להלן: "חוק המים") או לבית המשפט המחוזי, ובכל מקרה אין בית משפט השלום מוסמך לדון בתביעה; כמו-כן טענה הנתבעת לחוסר יריבות שכן אין בפי התובע עילת תביעה כנגדה, ולבסוף טענתה כי יש לסלק את התביעה מחמת שיהוי ניכר בהגשתה.

הכרעה:

10.בטרם אכריע בטענות הנתבעת, אציין לשלמות התמונה, כי התובע הגיש תחילה תביעה (שמספרה ת.א 30830-08-10, להלן: "התביעה הראשונה") ובה עתר התובע לפסק דין הצהרתי לפיו על הנתבעת להמשיך לקיים את ההסכם לו טען התובע אף בתביעה שלפניי.

11.הנתבעת הגישה בקשה למחיקתה או לדחייתה של התביעה בגין חוסר סמכות עניינית, חוסר יריבות, שיהוי בהגשת התביעה, והעדר פרטים מזהים בכתב התביעה. בית משפט השלום (מפי כבוד השופטת אסיף) נדרש לבקשה זו ובפסק דינו מיום 5.12.2010 מחק הוא את התביעה. בין היתר קבע בית המשפט בפסק דינו הנ"ל כי "כתב התביעה ונימוקי התובע מיום 28.11.2010 אינם מפרטים כלל את העובדות אשר יכולות, לטענתו, להביא לחיוב העירייה גם ללא הסכם כתוב (סעיף 13 לפסק הדין). עוד ציין כבוד בית המשפט כי התובע לא הבהיר אם ההסכם הוא בכתב או בעל-פה, לא פירט את הסכומים ששילם או את פרטי ההסכם. בית המשפט קבע, כי בהעדר הסכם בכתב או ראייה אחרת לביסוס הטענה בדבר קיומו של הסכם מחייב, אין התביעה מגלה עילה, ובהתאם, בית המשפט הורה על מחיקתה, ללא צו להוצאות.

סמכות עניינית

12.אכריע תחילה בסמכות בית המשפט לדון בתביעה, שכן אם אגיע למסקנה כי איני מוסמך לדון בתובענה, הרי איני מוסמך לדון אף בטענות הסף כנגד התביעה. כאמור, הנתבעת טוענת כי הסמכות לדון בתביעה היא לבית המשפט לענייני מים לפי חוק המים, ולעניין זה מפנה הנתבעת למקרה שלטענתה דומה לזה שבענייננו, שנדון בה"פ 5089/05 נציג המים מדינת ישראל נ' מי שקמה אגודת מים שיתופית ואח' (טרם פורסם- ניתן ביום 16.9.2007), בו נקבע כי תביעה שהגישה אגודה שיתופית למים וחבריה לאכיפת התחייבות הקצאת מים שנתית שנטל על עצמו, כך לטענתם, נציב המים, היא במסכות בית המשפט לענייני מים. הנתבעת מפנה לדברי בית המשט המחוזי שקבע כי "בין אם הזכות למים נוצרה עפ"י דין או עפ"י הסכם או אף הבטחה שלטונית חלות על המחלוקת בעניין הקצאת מכסות המים הוראותיו של חוק המים".

13.עיינתי בטענות הצדדים באשר לסמכות העניינית ובאתי למסקנה כי אין לבית המשפט לענייני מים סמכות לדון בתביעה כפי שהוגשה.

14.סעיף 21 (א) לחוק המים קובע כי רשות המים הממשלתית רשאית לקבוע כללים לרבות "נורמות לכמויות המים, לאיכותם, למחירם, לחלוקתם בין מטרות המים השונות, לתנאי אספקתם ולשימוש בהם במסגרת מטרת המים שלה יועדו", ואילו סעיף 23 לחוק המים קובע כי "לא יפיק אדם מים ... ולא יספק מים – אלא עפ"י רישיון מאת מנהל הרשות הממשלתית".

15.הקצאת מים לחקלאות נעשית ע"י הקצאת מכסות לחקלאות ע"י הרשות הממשלתית, אשר מפורטת ברישיון ההפקה. כמות המים המוקצית, לרבות הכמות לצרכן, נקבעת ע"י הרשות הממשלתית (ראו סעיפים 2 ו- 8ב לכללי המים (השימוש במים באזור קיצוב) התשל"ו – 1967). יצויין כי רשימת הצרכנים הזכאים להקצאת מים לחקלאות מפורטת, מידי שנה, ברישיון ההפקה, כפי שקובע זאת סעיף 19 לכללים הנ"ל:

"צרכן הזכאי לכמות מקומית על פי הוראות כללים אלה בתחום רשות מקומית והמקבל את המים מן הרשות המקומית, וכן כמות המים המוקצית לו, יפורטו ברישיון ההפקה של אותה רשות מקומית"

16.הנתבעת טוענת כי סמכותו של בית הדין למים שהוקם עפ"י הוראות חוק המים, לדון בתביעת התובע, נלמדת מהוראות סעיף 31 (א) לחוק המים הקובע: