אבו סבייח נ' מדינת ישראל - הועדה המקומית לתכנון ובניה מחוז דרום

החלטה

רקע הדברים ומהות הבקשות

תחילתם של דברים בבקשות שהגישה המשיבה, במעמד צד אחד, לצווי הריסה ללא הרשעה, כנגד מבנים שנבנו ללא היתר, וזאת בהתאם לסעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 [להלן: "החוק"].

הבקשות הוגשו במקורן ביום 26.1.2006 ובמסגרת התצהירים שנלוו להן נטען כי דבר קיומם של המבנים התגלה בסיור פיקוח שנעשה ביום 6.9.05. הבקשה בתיק ב"ש 1874/06 הינה לגבי 3 מבנים כפי שמתוארים בבקשה ובנ.צ. מרכזית 204921/561227 והבקשה בתיק ב"ש 1870/06 הינה לגבי מבנה אחד הנמצא בנ.צ. 204979/561229 [כל ארבעת המבנים יקראו להלן: "המבנים"]. הבקשות הוגשו, כאמור, כ- 4.5 חודשים לאחר הסיור שנערך במקום ונטען עוד בתצהירים שנלוו לבקשות שבמקום לא נכח איש וכי גם לאחר שהודבקה התראה על גבי המבנים, המזמינה את הבונה, המשתמש או המחזיק במבנים, לבוא וליתן גרסתו – לא התייצב איש.

ביום 2.3.06 הורה בית המשפט (כב' השופט באומגט), בשתי החלטות נפרדות [כל אחת בתיק הרלוונטי] ובמעמד צד אחד, על הריסת המבנים, תוך סקירת ההלכות לעניין הגשת בקשות לפי סעיף 212 לחוק, במעמד צד אחד [להלן: "צווי ההריסה"]. בהחלטתו בעניין צווי ההריסה, הורה בית המשפט למבקשת להדביק את עותק צו ההריסה על גבי קירות המבנים ועוד הורה שלא להתחיל בביצוע צו ההריסה עד חלוף המועד לערעור כאמור בסעיף 250 לחוק.

ביום 25.2.2010 [כמעט 4 שנים לאחר ההחלטה על צווי ההריסה] הוגשה הבקשה דנן, במסגרתה עותר המבקש להורות על ביטול צווי ההריסה. בבקשתו, טען המבקש מספר טענות וביניהן שהוא מחזיק במבנים ביחד עם משפחתו וכי במבנים מתגוררים גם נשים וילדים; שהצווים ניתנו במעמד צד אחד על סמך טענה סתמית לגבי ניסיונות פעולת האיתור וכי לא נערכה כל הדבקה על גבי המבנים ולא נעשתה פניה למבקש, ועל כן לא ידע המבקש כי המשיבה מבקשת לקבל ולבצע צווי הריסה כנגד המבנים ומשכך לא זומן לבית המשפט ולא ניתן לו "יומו"; שאין למבקש כל קורת גג מלבד המבנים ושלא קמה עילה לצו הריסה לפי סעיף 212(1) לחוק ולא קיים אינטרס ציבורי המצדיק את ביצוע ההריסה, וכי מדובר במבנים המאוכלסים שנים רבות.

עוד טען המבקש כי לאור השיהוי שנקטה המשיבה בביצוע הצווים יש לנקוט בהליך רגיל וחדש לפי החוק וכן העלה טענות נוספות מתחום זכויות היסוד, לרבות שנטען שהמבנים נבנו בהנחיית השלטונות.

למרות שהבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, הרי שנוכח אי ביצוע ההריסה הוריתי לקיים דיון בעניין, אם כי הבהרתי לצדדים שהבקשה שתידון היא הבקשה לביטול צווי ההריסה. הוריתי אם כן למשיבה להגיש תשובה מפורטת לבקשה, בליווי תצהיר, וזו אכן הוגשה.

אין מחלוקת שצווי ההריסה לא בוצעו על ידי המשיבה במשך תקופה ארוכה.

מתגובת המשיבה בבקשה דנן עולה כי צווי ההריסה הודבקו על גבי המבנים כבר ביום 21.3.2006.

אין מחלוקת שבמשך תקופה ארוכה לא הוגשה כל בקשה לביטול הצווים או ערעור לבית המשפט המחוזי, כאמור בסעיף 250 לחוק.

מתגובת המשיבה עולה כי אי ביצוע צווי ההריסה נבע מאילוצים מבצעיים ותכנית עבודה שהושפעה, בין היתר, משיבותיה של ועדת גולדברג, ושעל כן נדחה מעת לעת ביצועם של הצווים. עוד טענה המשיבה, וכך צויין גם בתצהיר מטעמה, שרק בשלהי שנת 2009, ולאחר שהוחלט שהגיעה העת לביצוע הצווים, בהתאם לתוכנית העבודה של רשויות האכיפה – פעלה ליידע את בעלי המבנים מחדש בדבר כוונתה לבצע את צווי ההריסה ושעל כן הודבקו השנית הצווים על גבי המבנים וזאת ביום 25.1.2010.

לטענת המשיבה, הבקשה לביטול הצווים הוגשה בשיהוי ניכר.

הדיון:

המבקש נחקר בבית המשפט על תצהירו. הוא זיהה את המבנים בשני התיקים וטען בחקירתו הנגדית כי המבנים נבנו לפני כ- 5-6 שנים [פרוט' עמ' 4 ש' 22]. כשנשאל כיצד ידע על צווי ההריסה השיב [שם, בשורות 23 ואילך]:

ש:איך ידעת להגיש את הבקשה לביטול הצו, למה הלכת לעורך דין?

ת:בגלל צו ההריסה.

ש:ואיך ידעת שיש צו הריסה?

ת:הדביקו משהו.

ש: אתה זוכר מתי זה היה, מתי הדביקו את צו ההריסה?