אבו חמיד נ' מדינת ישראל

החלטה

זו החלטה כבקשה לביטול צו איסור שימוש שניתן כנגד רכב מס' 96-947-69.

הצו ניתן ע"י קצין משטרה ביום 28/2/13 בעקבות רישום דו"ח תנועה נגד הנוהג ברכב בגין עבירה של הסעת נוסעים בשכר, לפי פק' 84 א ל-פק' התעבורה.

עבירה זו כלולה בתוספת השביעים לפקודות התעבורה המקנה סמכות לאסור את השימוש ברכב בהתאם לסעיפים 57 א, ו- ג' לפי פקודת התעבורה.

בקשה זו הוגשה בשם המבקש, שהינו "הבעלים" של הרכב ולא הנהג, שביצע את העבירה.

ב"כ המבקש מלין על כך כי המבקש הינו הנפגע העיקרי בשל מעשי הנהג, לא ניתן היה לצפות כי הנהג יבצע הסעות בשכר וכי תמוהה בעיניו כי קצין המשטרה לא פסל מנהלית את רישיון הנהיגה של הנהג.

ב"כ המשיבה התנגדה לביטול צו האיסור שימוש.

אין מחלוקת כי הנהג הינו בן דודו של המבקש וכי הוא קיבל את הרכב ברשות מאת המבקש. לכן לא תעמוד למבקש ההגנה הקבועה בס' 57(ב) (1) לפקודת התעבורה.

במענה לטענה כי לא ננקטו אמצעים מנהליים נגד הנהג, אציין כי העבירה אינה כלולה בתוספת הרביעית לפקודה המקנה סמכות לפסול מנהלית את רישיון הנהיגה של הנהג ולכן פרט לרישום הדו"ח והמתנה למשפט, אין לקצין מה לעשות נגד הנהג.

ביחס לאי זימון הנהג לשימוע, אין בטענה זו כל ממש. עיון בתיק התביעה מראה כי ההודעה על השימוע ניתנה לנהג, והמבקש, בתור בעל הרכב הוא זה שהגיע לשימוע בפני הקצין.

למעשה, אין לקצין הפוסל כל חובה לפי החוק לזמן ו/או לשמוע את דברי בעל הרכב לפני מתן הצו ולכן, כאשר הקצין כן שמע את המבקש לפני מתן החלטתו, דווקא הטיב עם המבקש ואין כל נפקות לאי שמיעת הסבר/דבריו של הנהג, כי הרי הוא לא הבעלים של הרכב ולא לא ייפגע ממתן צו איסור שימוש כנגד הרכב.

המבקש מצהיר בתצהירו כי ככלל לא עלה על דעתו כי הנהג יבצע הסעה בשכר ולכן, לא הייתה לו על סיבה/תשתית להזהיר אותו שלא יבצע את העבירה.

יחד עם זאת, הוא כן מוסר כי יש בבעלותו חברת הסעות והוא בעל הרשאה להסיע נוסעים בשכר.

סעיף 57(ב)(2) לפקודת התעבורה מעניק הגנה לבעל הרכב אם יוכיח כי הנהג פעל בניגוד להוראותיו והוא עשה "כל שיכולתו כדי למנוע את העבירה".

מאחר והמבקש עצמו מאשר כי לא נתן הוראות לא להסיע נוסעים בשכר, נותר לביהמ"ש להחליט אם המבקש עשה "כל שביכולתו" כדי למנוע את העבירה ומה ניתן היה לצפות ממנו לעשות כשהוא הבעלים של הרכב.

בהתאם לדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה מספר 44 (איסור נהיגה ברכב מסחרי עם עומס יתר) תשנ"ז – 1997, החלה הסמכות למתן צו איסור שימוש נגד מספר עבירות שאחר כן הורחבה תקופה שהוועדה סבורה כי הוראות החוק, הכוללת אפשרות פנייה לביהמ"ש, עומדות במבחני פסיקת ההגבלה שבחוקי היסוד.

ב-ב"ש (מחוזי ב"ש) 20188/88 צרפתי נ' מדינת ישראל, נקבע:

"כמו כן, אין ראיות לכך, שהעורר עשה "כל שביכולתו" כדי למנוע את ביצוע העבירה

ואין ראיות לכך שלטענתו הזהיר את בנו לא לנהוג לאחר ששתה, אם באמצעות אזהרות או ראיות אחרות, ולפיכך ממילא לא הוכחה טענת העורר בעניין האמצעים שנקט על מנת למנוע נהיגה בשכרות על ידי בנו..."

עוד אני מפנה ל-רע"פ 1286/11 אנגרם נ' מדינת ישראל, בו התייחס ביהמ"ש העליון לחשיבות החוק ככלי הרתעתי, האמצעי האמור נועד ליתן כליים אפקטיביים במלחמה הקשה בקטל בדרכים, תוך שנקבע כי הדרישה לעשות "ככל שביכולתו" הינו "צו השעה" ודרישה ראויה .